תיזה

אוניברסיטת תל אביב הפקולטה למדעי החברה החוג למדע המדינה

תפקודה של התקשורת בסביבה רב- תרבותית:  בחינת התמורות במפת השידור בישראל- אבחון וניתוח

חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר
"מוסמך אוניברסיטה"- מ.א.
באוניברסיטת תל אביב

על ידי מוני מרדכי, יועץ תקשורת

העבודה הוכנה בהדרכת:
פרופ' גדעון דורון
ספטמבר 1999

מה אני עושה היום? דובר, יועץ תקשורת, יעוץ תקשורתי, יחסי ציבור, יחצ"ן, יח"צ, ניהול משברים, אסטרטגיה תקשורתית, קמ]פיינים, ניהול קמפיינים, ייעוץ לעורכי דין, יעוץ לעורכי דין, יעוץ תקשורת לעורכי דין, יועץ תקשורת לעורכי דין, יועץ תקשורתי.

תקציר ומתודולוגיה

הערה- הצגת העבודה כאן לא נועדה לקדם יחסי ציבור שלי אלא לשמש כל מאן דבעי שימצא בה עניין.
1. הצגת נושא המחקר: תמורות במפת השידור בישראל- אבחון וניתוח
מדינת ישראל עוברת בשנים האחרונות מהפיכה תקשורתית. בתוך העשור האחרון של המאה העשרים היא עברה ממצב של ערוץ טלויזיה אחד למצב של ריבוי ערוצי טלויזיה ורדיו, כבלים, לווין ואינטרנט. התקשורת בישראל היא היום מעין "חור שחור" הכולל בתוכו עשרות ערוצי טלוויזיה, עיתונים ומגזינים. השיח הדמוקרטי שהיה ממוקד ומתועל בעבר באמצעות מספר עיתונים, הופך היום למעורפל ושטחי, כשאמצעי התקשורת מוכרים שטחי פרסום ולא אידיאולוגיה. סוג כזה של שיח מוביל גם למצב שבו התדמית נעשית חזקה מהאידיאולוגיה.
בעשור זה ישראל עברה גם מספר תמורות חברתיות ופוליטיות המציבות את השאלה, האם התקשורת בישראל ומיפויה תואמים ומתאימים לערכים המרכזיים של החברה?
בעבודה זו אבדוק המלצות ותפיסות שונות לגבי תפקוד התקשורת והתמודדותה עם תפיסות רב- תרבותיות. עבודה זו תתייחס בעיקר לשידור הציבורי והמסחרי האלקטרוניים, הכוללים את רשות השידור, רשות שניה, כבלים.
שדרתה של העבודה יהיו דו"חות לבני, צוקרמן ופלד, אותם אבחן ואנתח לאור המציאות החברתית והתרבותית בישראל ומול נייר עמדה שהוצע על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. אבקש לבחון, האם הועדות הללו, אשר מונו על ידי ממשלות ישראל, בעשור האחרון, עסקו בתמורות במפת התקשורת בארץ ובעולם ובתפקוד התקשורת לאור השינויים החברתיים והפוליטיים בישראל?

שאלת המחקר:
בבואי לבחון את השינויים הצפויים במפת התקשורת בישראל, עולות שאלות רבות לגבי תפקידה של התקשורת בשיקוף ובעיצוב תהליכים חברתיים אלה.
האם תפקיד התקשורת לעודד תהליכים אלה שתוארו לעיל, ובאיזו מידה יש לפוליטיקה תפקיד בעיצובה של התקשורת? באיזו מידה משפיעים שינויים פוליטיים על מפת השידור בישראל? האם מדיניות "השמיים הפתוחים" עלולה להוביל לאטומיזציה נוספת של החברה?
האם יכולים היסודות האזרחיים בחברה למתן את התפרקותה והאם נודעת לתקשורת חלק בתפקיד זה?
מנקודת המבט של התקשורת בישראל, ולאחר שננתח את תפקידה והשפעתה של השיח הציבורי, השאלה אותה אבחן בתיזה היא:
האם מצויה ישראל במצב המאפשר קיומו של פלורליזם רב- תרבותי.
האם רב- התרבותיות, משמע חלוקת החברה לקבוצות אוטונומיות רבות שהקשר בינן ובין החברה הישראלית רופף, או שמא אין במגמה זו פגיעה במרקם החברתי, להיפך- זוהי הנוסחה לבניית חברה בריאה יותר?

2. ספרות קיימת:
אבקש לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח השינויים שעברו על מפת התקשורת בשנים האחרונות ובאמצעות דו"חות שהוזמנו על ידי שתי הממשלות האחרונות (96'- 92'; 99'- 96').
בחלקה הראשון של העבודה אפרוש את התשתית הרעיונית לעבודה:
הפרק הראשון יביא את רעיון החברה האזרחית המרכזי כל כך לחיזוקה של הדמוקרטיה. ברעיון זה עסקו סוציולוגים, חוקרי תרבות ומדעני המדינה החל בג'והן לוק, הגל, מרקס וגראמשי, מידוול והברמאס. אפרוש יריעה רחבה במטרה להסביר את רעיון החברה האזרחית הנחוץ להמשך בנייתה של התשתית הרעיונית לעבודה.
בפרק השני ארחיב את מושג החברה האזרחית בביטויה המודרני של פלורליזם חברתי. בפרק זה אעשה הבחנות שונות לסוגים שונים של פלורליזם ואשאל מהם התנאים לצמיחתו של פלורליזם קבוצתי או אינדיבידואלי. כאן אסקור את הספרות החל מהוגים כברק ודה טוקוויל עבור בתפיסה היהודית ובספרות מקומית וכלה בקימיליקה המבאר את המושג בתקופה המודרנית.
הפרק השלישי יקדם אותנו צעד נוסף ויפגישנו עם מושג הרב תרבותיות שהפך נפוץ בשנים האחרונות. מהי כוחה של התרבות במדינה המודרנית ומה מקומן של תרבויות משנה בחברה האזרחית?
פרק ארבע יעסוק בתפקיד התקשורת בשיח הפוליטי והחברתי וביכולתה לעצב ולהשפיע על תהליכים חברתיים.
בחלק השני אבקש לתרגם את המושגים שהוצגו בחלק הראשון, להוויה הישראלית.
בפרק הראשון בחלק זה אתאר את מורכבותה של החברה הישראלית, את תהליכי בינוי האומה והשסעים המשפיעים על דמותה של החברה האזרחית בישראל. בפרק זה אעבור על השסעים הקלאסיים בחברה הישראלית כפי שבאים לידי ביטוי גם בספרם של ליסק והורביץ " מצוקות באוטופיה".
פרק שני יתמקד בתקשורת הישראלית ובתפקיד שמילאה בתהליכים הפוליטיים והחברתיים. התפתחותה של התקשורת בישראל והשינויים המבניים שעברו עליה חיוניים לניתוח המציאות היום והתהליכים שיתרחשו בעתיד.
פרק שלישי יביא את מבנה התקשורת היום- חוקי רשות השידור, השניה והבזק, ואת אופי השידורים (ז'אנרים) ודרכי המימון. מקור חשוב בחלק זה הוא סיפרם של דן כספי ויחיאל לימור " המתווכים".
החלק השלישי ינתח את הדו"חות שנכתבו בשנים האחרונות והנוגעים ברפורמה במוסדות התקשורת בישראל. בחלק זה אבחן את דו"חות ליבני, פלד, צוקרמן וכן את נייר העמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ויישומם על פי הכלים התיאורטיים.
לאחר מכן אשווה בין הדו"חות השונים על פי מדדים, אגבש את התפיסות השונות לגבי שידור ציבורי ושידור מסחרי בישראל ולבסוף אקיים דיון בשאלה האם מדיניות "שמיים פתוחים", תביא לפירוקה של מדינת הלאום ושל החברה הישראלית. כמו כן אעסוק בנושא ההתפתחות הטכנולוגית, שוק חופשי, רגוליזציה.

3. השערת מחקר:
כל עוד נמצאת ישראל בתהליך של בינוי אומה לא יכול להתקיים בה מצב של פלורליזם רב תרבותי. ככל שמדינת ישראל תאפשר שמיים פתוחים, כך תיגבר האטומיזציה בחברה, והשסעים בה יעמיקו.
המסגרת האמפירית לביסוס השערת המחקר יהיו שלוש הועדות שמונו על ידי ממשלות ישראל בעשור האחרון, אך גם ניתוח המציאות הפוליטית, החברתית והתקשורתית בארץ. הוועדות  נטו אמנם לגבש מסקנות מעשיות ולא עסקו בשאלת תפקידה ותפקודה של התקשורת בישראל, לא התמודדו בשאלת הרב- תרבותיות בישראל לעומקה ולא הניחו קוים לדיון ציבורי בשאלת תפקידה של התקשורת בסביבה רב תרבותית. לצורך אישוש טענותי אביא את דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה בדבר רפורמה ברשות השידור. יחד עם זאת, עסקו הוועדות בפרמטרים שונים, שבאמצעות ניתוחם  ובעזרת נתונים הסוציו- פוליטיים אבקש לאשש את השערתי.

הצגת מודל:
על פי המודל שלי קיימת הפרדה ברורה בין שידור ציבורי ושידור מסחרי. לשידור הציבורי נודע תפקיד מרכזי בעיצוב השיח החברתי. ככל שהשידור הציבורי יהיה חזק יותר וחף מהפרעות חיצוניות, כך תהיה לו השפעה משמעותית יותר על ההתפתחות הסוציו- פוליטית שלנו. מאחר ולתקשורת יש תפקיד חשוב בחיינו האישיים והחברתיים, לרבות התקשורת האלקטרונית, אזי לניווט שלה על ידי פיקוח והסדרה, יש השלכה ישירה על דמותה של החברה. מאחר שהניתוח אינו מצטמצם רק לשידור הציבורי אלא רואה בו עוגן, אבקש להראות כי למדינה יש חלק חשוב ואחריות רבה לעיצובה של חברה אזרחית, פלורליסטית, גם כאשר מדובר במדיום אוטונומי לכאורה, המתנהל על פי אג'נדה משלו. ההשוואה בין הפרמטרים נועדה להראות כי ככל שהתקשורת פועלת במנותק מהמציאות החברתית, בשל אולי הנטייה לאפשר פלורליזם, כך קטן המכנה המשותף בחברה וגובר הניכור בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה.

4. הגדרת משתנים ומדידה.
המשתנה הבלתי תלוי: המציאות החברתית והפוליטית בישראל ותפקידה של התקשורת בישראל בעיצובו של השיח החברתי.
ההגדרה האופרטיבית שאתן למשתנה הבלתי תלוי:
א. לגבי תפקיד התקשורת- אבדוק את מקומן של תכניות האירוח, הרכב המשתתפים בהן והשפעתן על השיח הציבורי. כמו כן אבחן את המאפיינים הכלכליים של התקשורת ואת יחסי הגומלין בין התקשורת והממסד הפוליטי.
ב. לגבי החברה בישראל- אזהה את השסעים הפנימיים והחיצוניים בחברה ואנתחם.
המשתנה התלוי:
המשתנה התלוי הוא מפת השידור בישראל העומדת בפני מהפיכה נוספת. בעזרת ההשערה שלי אצפה להשפעה של המציאות הסוציו- פוליטית בישראל.
ההגדרה האופרטיבית היא - ניתוח דו"חות התקשורת, על הפרמטרים השונים אותם אבחן.

סוג המדידה הרלוונטי למחקר זה: 
בכדי לנתח את מקומה של התקשורת הישראלית ותפקידה בעיצוב השיח החברתי, אסקור ספרות קיימת, אבצע ניתוח משלי לתכניות האירוח הנפוצות בישראל, אביא עדויות ומסמכים המאששים את השערתי זו.
שיטת המדידה בה נקטתי בעבודה זו היא ניתוח תוכן. הצגת הדו"חות וההשוואה ביניהן על פי פרמטרים.

5. אוכלוסיית המחקר:
אוכלוסיית המחקר שלי הם ערוצי התקשורת השונים: עיתונים, רדיו, טלויזיה ואינטרנט. כלי התקשורת בהם אעסוק יהיו מגוונים ויקיפו את כל השימושים הנהוגים כיום. על מנת שאוכל לבסס את השערתי, ביכרתי להתמקד בתקשורת האלקטרונית ובעיקר בטלויזיה, מאחר ולה נודעת ההשפעה הרבה ביותר על הציבור ועל השיח.

6. שיטת המחקר: המחקר הוא מחקר איכותי ורובו נעשה תוך קריאת ספרות, קטעי עיתונים וניתוח דו"חות שונים.
בעיות תוקף המשתנה הבלתי תלוי-
א. תפקיד התקשורת: השפעה ישירה של אמצעי התקשורת על ההתנהגות החברתית של פרטים וקבוצות בציבור.
ב. תחושת האיום על החברה הישראלית נתון לשינויים ואינה משקפת בהכרח מצב ריאלי אלא מצב פסיכולוגי.
מהימנות- בעיית המהימנות עלולה להתקיים כתוצאה משינויים באוכלוסיית המחקר בזמן כתיבת העבודה.
בעיה אחרת היא
7. הקשיים בעריכת המחקר: השוואה למדינות בעלות מאפיינים דומים.
קיימים נעלמים רבים הנובעים מהשינויים המהירים והחדים במפת התקשורת, כגון האינטרנט.

מבוא

לעיתים נדמה כי גם לאחר 50 שנות קיום החברה הישראלית, תהליך בינוי האומה טרם נסתיים. ישראל נעה בין השאיפה להתקיים כמדינת לאום, הומוגנית ובין הצורך במתן ביטוי ושוויון לקבוצות השונות המרכיבות אותה.
ישראל היא אמנם שותפה מלאה לדמוקרטיות המערביות מבחינה כלכלית ופרלמנטרית, אך בה בעת נאלצת להתמודד עם שתי מערכות משפט (בתוך הקו הירוק ומחוצה לו), עם מיעוט לאומי- ערבי, המהווה כ- 17% מהאוכלוסיה, מאות אלפי עובדים זרים, ציבור חרדי מתבדל ועליה מחבר העמים השונה מכל העליות שקדמו לה מבחינת גודל הקבוצה ומאפיינים רבים אחרים.
המצב הוא של ריבוי תת- תרבויות במדינה יהודית, קולטת עליה והנתונה עדיין תחת איום בטחוני, ומתמודדת עם מיעוטים אתניים ושסעים חברתיים ותרבותיים עמוקים.
לכאורה, האילוצים הדמוגרפיים (מיעוט יהודי בסביבה ערבית), ההיסטוריים (תקומת ישראל) והביטחוניים (האיום מבחוץ), אמורים לעמוד כנגד מגמות של פלורליזם רב- תרבותי. אולם המציאות מורכבת יותר: יש לחלק את הסוגיה לשני היבטים- אתני ותרבותי. שכן, סוגיית ערביי ישראל והעובדים הזרים אינה כסוגיית השסעים התרבותיים האחרים בישראל (עדתי, דתי, ימין- שמאל) (276 Pereta & Doron 1997, ) .
המדינה והחברה המודרניים מאופיינים במערכת חברתית אינטגרטיבית, המורכבת מתשבץ של השתייכויות קבוצתיות וארגוניות שונות וצולבות. האזרח הישראלי, בדומה לעמיתו בעולם, חש זהות והזדהות עם מגוון של קבוצות התייחסות- בהיבט האתני, העדתי, הדתי, המעמדי והמקצועי. רוב פעילותו היום יומית נעה סביב מעגלי הזדהות אלה. עם זאת, זהות לאומית ברורה וחדה ותחושת השתייכות כלל חברתית חזקה, הן תנאי בל יעבור ללכידות חברתית, אשר בלעדיה תתקשה מדינה להתקיים.  בכל מדינה וחברה קיים מתח מתמיד בין ההשתייכות הקבוצתית, השבטית והסקטוריאלית לבין הזהות הלאומית וההזדהות עם המדינה. אולם, סוד קיומה של המדינה המודרנית טמון, בין השאר, בניצחונו של הרגש הלאומי על הרגש השבטי ובהכרתו העמוקה של האזרח כי נאמנותו למדינה קודמת לכל נאמנות אחרת(p.111 Taylor, 1994:). במקרה החמור ביותר, התגברות השבטיות יכולה להביא לפירוקה של המדינה ואילו במקרה הקל היא פוגעת בלכידות החברתית, מערערת את יציבות השלטון ומכבידה מאד על יכולת המדינה לאזן בין האינטרסים השונים של אזרחיה.
בישראל, לכל הקבוצות באוכלוסיה מכנה משותף אחד- הרצון להיות חלק אינטגרלי במדינה היהודית ותחת ריבונותה, וקבלת כללי המשחק הדמוקרטיים של מדינת ישראל. אולם לכל אחת מהן גם דרישה אחרת הנוגעת לייצוג תרבותן ולאופיה של החברה האזרחית.
תחילת הפעלת שידורי הערוץ השני והטלויזיה בכבלים, בתחילת שנות התשעים, שבאו כתוצאה מלחץ מלמטה, בישרו גם על התבגרותה של החברה הישראלית. החברה הישראלית הפכה אינדיבידואלית יותר, מגובשת פחות, האזרח הישראלי התחיל להביט לעצמו פנימה ופחות על הכלל. עובדה זו משתקפת בהחלשות ההסתדרות, במשבר הקיבוצים, משברי מוטיבציה בקרב הנוער, בהחלשות המפלגות הגדולות תך הפיכת מערכות הבחירות אישיות (שפירא, 96': 126) ובצמיחתן של מפלגות סקטוריאליות. כל מה ששיקף את הזהות הקולקטיבית- המכשירים ששימשו לבניית האומה, נחלשו במידה ניכרת. ליסק מראה כי הפריימריס ולאחריהן הבחירה הישירה שבישרו את הרפורמה האלקטורלית, הביאו בסופו של דבר לרגרסיה למבנה ולתרבות הפוליטית של תקופת טרום המדינה, ר"ל, פוליטיקה סקטוריאלית (ליסק, 98': 138).
אפשר להצביע על סיבות רבות לכך: בין השאר ניתן לזהות את הויכוח שהחל בחברה על נחיצותה של מלחמת לבנון והתערערות תחושת המצור וחוסר האונים אל מול שכנותינו שליוו אותנו בשנות המלחמה ( עד סוף שנות ה- 80).
האינתיפדה הכל כך מצולמת, שהיתה כרוכה בשליחת חיילים צעירים למחנות הפליטים, העלתה שאלות נוקבות בציבור ובתקשורת, ביחס לכיבוש, לתפקיד הצבא ולהשחתת מוסריותו של הנוער.
תהליכי גלובליזציה והנגישות למידע, חיזקו אלמנטים של תחרותיות על פני וולונטריזם.
במשך הזמן, הויכוח בין ימין ושמאל ובין דתיים לחילוניים התחדד עד כדי ניכור עמוק ובניית מערכות חיים נפרדות, בצורה בולטת הרבה יותר מבעבר.
צמיחת המשק הישראלי והתבססות כלכלית של המדינה הובילו לתרבות צריכה שמאפייניה הבולטים הם הקניונים. בנוסף להצטרפותם של כמיליון עולים מחבר העמים.
סיבות אלה ואחרות הובילו את הברה בישראל למצב הנע בין שני כוחות מנוגדים- מחד, הנטייה להימנות על הכלכלות המוצקות בעולם (כשותפה בשוק האירופאי המשותף) ומאידך, קיום לאומי תחת איום צבאי ודמוגרפי, מצב הגורם לשיקולים פוליטיים המנוגדים לעיתים לשיקולים סוציו- אקונומיים.
בה בעת, יש לזכור כי עידן הגלובליזציה לא מחק זהויות אתניות ומקומיות. להיפך, נפילת החומות בברה"מ והתפוצצות המידע, אמנם קירבו אנשים לעולמות רחוקים, אולם הקירוב המחיש את השונות ואת הרצון להתבדל. החשש מפני אובדן הזהות הקהילתית הביאה עמים דווקא לחזור לשורשים ההיסטוריים. הנטייה לשבטיות גוברת כאשר מתחזקת בציבור הומוגני מסוים תחושת מצור- פיזית או ערכית.
הדוגמא הבולטת לכך היא התפרצות הלאומיות במזרח אירופה והקושי שמגלות צרפת ואנגליה עם האיחוד האירופי, כשהכוחות השמרניים מבקשים להזהיר מפני אובדן הייחודיות והמסורת הלאומית.
היום כשהאזרח פחות תלוי במערכת הפוליטית לקבלת מידע  והמפלגות איבדו את תפקידי התיווך שנודעו להן בעבר, השתנה מאד השיח הדמוקרטי שהתקיים בעבר.
הבחירות לכנסת ב- 1996, בהן נבחר לראשונה ראש ממשלה בבחירה ישירה, שיקפו את שבירותה של החברה הישראלית. שתי המפלגות הגדולות נחלשו והיוו יחד רק 56 מנדטים ובבחירות 99' אף הגיעו ל- 45 בלבד. לעומתן התחזקו מפלגות סקטוריאליות כמו ישראל בעליה, מד"ע, ש"ס  והחרדים. הבחירות המוניציפליות אף הקצינו את ההעדפה הסקטוריאלית ובבחירות לכנסת ה- 15 החלוקה ברורה אף יותר: כיום מתנהלת המדינה יותר על פי אינטרסים של קבוצות ופחות על פי צרכים לאומיים (נויברגר, 97': 254-255; ליסק, שם: 139).
המשך מגמה זו מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, עלול לפגוע קשות בריקמה החברתית העדינה של ישראל ובאמון הציבור בשלטון ובהליך הדמוקרטי.
עם החלשות המוסדות המתווכים בישראל (המפלגות, ההסתדרות) התחזקה החברה האזרחית. הדבר בא לידי ביטוי בפלורליזם חברתי ומוסדי המשתקף בייצוג בכנסת, במגוון העיתונים, בשפות הנהוגות במוסדות הציבור ובקיומם של ארגונים רבים ללא כוונת רווח (NGO’S (.
ישראל של שנות התשעים הולכת ונעשית לחברה רב- תרבותית. הדבר מצביע ראשית על דחיית הדומיננטיות התרבותית של הקבוצה ההגמונית ודרישה להכרה בערכיות הייחודית של כל התרבויות. אולם יחד עם זאת מתקיימת ומתחזקת הסכנה להתפרקות החברה.

חלק ראשון - מי מפחד מפלורליזם?

"חוקי האלוהים אינם תלויים בטבעם של דברים, אולם החוקים בדבר טבעם של דברים יונקים מחוקי האלוהים" (בנדיקטין רדברטוס) (Seligman, 1992: p.18 ).

1. חברה אזרחית
פרק זה בוחן את חשיבותה ותרומתה של החברה האזרחית לפלורליזם חברתי. כפי שאראה, נראה כי הגדרת תפקידיה וגבולותיה של החברה האזרחית, מרכזיים להבנת מקומו של הפלורליזם בחברה.
האם ניתן בכלל לפתח הזדהות של האזרחים עם המדינה וערכיה ללא קיומה של חברה אזרחית המתעלת ומתווכת בין האזרח לרשויות השלטון?
חברה אזרחית היא איזון מורכב של קונצנזוס וקונפליקט, הערכת השונות ויכולתה להתמודד עם מינימום קונצנזוס הדרוש לקיום מיושב של החברים בה.
קיומה של חברה אזרחית, הינה חלק בלתי נפרד מהתפתחותה של מדינה מודרנית. הבסיס לקיומה של המדינה הוא אמנם ביכולת להפעיל מרותה על אזרחיה אולם תוך אספקת מרחב חופש לאזרחיה להתארגן ולבוא לידי ביטוי. עוצמתה של המדינה היא בחוזקה של החברה האזרחית ליצור אגרגציה של האינטרסים השונים ולהביאם לרמה מספקת של קונצנזוס.
לפי גישתו של ניקוס מוזליס (Mouzelis 199 : p. 251 ) חברה אזרחית היא מרחב של זכויות אזרח, חופש והתאגדות חופשית, אשר אינה מופרעת פוליטית, בתחרות בינן לבין עצמן במרדף אחר האינטרסים הפרטיים והציבוריים. הגדרות אלו הן הגדרות ליברליות: לכל חברה אזרחית בוגרת יש חמישה מימדים: אינדיבידואליות, פרטיות, שוק, פלורליזם ומעמד.
1. האינדיבידואל הוא היחידה החברתית הבסיסית בחיי החברה וכל המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים אינם יותר מאשר התאגדות של יחידים. היחיד הוא ערש הרצון הסובריני.
2. החופש מוגדר כטוב הנעלה ואי ההתערבות בחיי האחרים, נחשבת כמעלה העיקרית של השיח החברתי, כך שהפרטיות הופכת יותר חשובה ומסמלת חברה אזרחית חזקה.
3. במובן מסוים  השוק אינו מוסדי. ברמה הכלכלית, השוק משמר שוויון באמצעות שילוב כוחות היצע וביקוש.
4.  פלורליזם משמע חלוקת העוצמה ברחבי החברה, כך שכל ארגון או פרט הם אוטונומיים זה לזה. פלורליזם הוא גם תרבות שבה קשת של אמונות וגישות חיות יחדיו בשוויון, כך שצריך רמה גבוהה של סובלנות.
5. אי שוויון במשאבים בין קבוצות שונות, יוצר ריבוד סוציו-אקונומי.
לפני שאמשיך להסביר את המושג חברה אזרחית, יש ללכת מעט אחורה בזמן ולהתחקות אחר מקורות הרעיון:
התפתחות רעיון החברה האזרחית במאות ה- 17 וה- 18 הוא תוצאה של משבר בסדר החברתי ושבירת הפרדיגמות הקיימות. גילוי היבשות, מיסחור הקרקע והמהפכות השונות העלו את שאלת הסדר החברתי והסמכות. מרחב הפעולה החברתי גדל ככל שאנשים נכנסו אליו כדי להגן על זכויות הקניין הפרטיות שלהם.   
על פי תפיסתו של לוק את הפעלת הסמכות בחברה, אין סמכות אוניברסלית שהיא מראש לגיטימית ( p.3:Schwed, 1995). כל סמכות  יונקת בסופו של דבר מהאל. אנשים בחברה האזרחית טוענים כי סמכות עליונה ממתנת את החוק הטבעי ומעניקה אותו מחדש לקהילה, ממנה נשאבת הסמכות הפוליטית.
הבנתו של לוק את החוק הטבעי כמשוואה של שימור עצמי של הפרט והרכוש יוצרת בסיס לטיעונו שהמוטיב החוזר לחברה  אזרחית יונק מצורך הפרט לאכיפה והצפנה של חוקי הטבע הללו כדי להבטיח שליטה על כל הקודים האחרים של התאגדות.
הוא מעריך רכוש עם תקפות קדם פוליטית שמגדירה את האופי האנושי: "למרות שהארץ וכל היצורים הנחותים הופכים ידועים לכל האנשים, עדיין לכל אדם רכוש משלו" (Ibid, p.112 ).
מטרת החיים המשותפים אינה לחלוק בכוח או להיות חלק בקהילה, אלא להכיל כוח וקהילה ולשפוט אותם על ידי איך שהם משפיעים על הבעלות של חופש הרכוש. חוקי הטבע מציעים מדינה מינימלית לאושרו של האדם שכן חיים טובים בחזון הליברלי אינם לקבל החלטות פוליטיות ואף לא ליצור עצמים יפים, על ידי עבודתו של הפרט (כפי שלמשל שמרקס מציע), אלא לקבל החלטות עצמיות בדבר קניין. השוק שבו החלטות על בעלות וצריכה מתקבלות, כמו הכלכלה הסוציאליסטית, תלויות בפוליטיקה.
הפיכת אופייה של החברה הליברלית לטבעי, כמו "הטבעת" מאפיינים אחרים של הקיום, מציג צורה  של חברה פוליטית. על בסיס הגרעין של חברה אזרחית מתקיימת מדינה לצורך אכיפה מינימלית של חוקים המגבילים זכויות קניין ומשמעת אזרחית.
עליית מדינת הלאום כיחידה פוליטית דומיננטית שלוותה בגידולו של שוק קפיטליסטי עולמי, הנתמך  על ידי חוק מודרני והגיוני, הביאה לארגון מחדש של החברה, אשר איפשר צמיחת מרחבי פעולה חדשים. הארגונים הראשונים שזוהו עם חברה אזרחית היו איגודים מקצועיים, ארגוני מסחר, ומעסיקים שצמחו בעיקר בתקופת התיעוש והקפיטליזם במאות ה18- וה19-. כנגד זה, הגל טען כי החברה האזרחית פיתחה, כאמצעי הגנה, את זכויות הפרט ואת צרכי בעלי הזכויות לצורך אבטחת חופש כלכלי, חברתי ותרבותי  (Ibid, p.4 ).
חברה אזרחית היא מרחב של הכרה הדדית ושל הדדיות, אשר בתחילתה היתה מטרתה  לשמור את המדינה לבל תתערב באינטרסים של חבריה, ר"ל הבורגנים, בעלי הזכויות (Ibid, p.4 ). עם זאת, היא אינה מרחב המזוהה בלעדית עם אינטרסים כלכליים, אלא אף משמשת מרחב של פעילות פוליטית הכוללת מפלגות פוליטיות, נכסי ציבור ומוסדות ממשלתיים.
ב- 1920 פיתח גראמשי את הרעיון שחברה אזרחית, היא מערכת לשליטה וביזור, בעוד שהמדינה (חברה פוליטית) אחראית באופן בלעדי לאלימות ושיטות שליטה שונות, לפיכך, החברה האזרחית מאפשרת לקפיטליסטים לשלוט על שינויים חברתיים וכלכליים באמצעים לא אלימים.
 יוצא מכאן שהמדינה והחברה האזרחית גם יחד שולטות בחברה, המדינה באמצעות כוח פיזי והחברה האזרחית על ידי שליטה על ארגונים.
עבור הגל וגראמשי, חברה אזרחית, היא מרחב שבו אזרחים מבקשים לשמר אינטרסים מסוימים, והיא שונה מחברה פוליטית, שבה גם מוסדות הממשל וגם קבוצות, כמו מפלגות, מבקשות למלא תפקיד בממשל(Ibid, p.16). כמובן  שיש קבוצות שימלאו את שתי הפונקציות.
לעומתם, הברמאס רואה מתח בין המערכות הכלכלית והפוליטית ו"עולם החיים", אלה משמשים אמצעי של המדינה כשדות פעולה משתלבים, שלהם חיים פוליטיים ובירוקרטיים משל עצמם. הוא גם סבור שאינם יכולים באורח דמוקרטי להשתנות מבפנים (Hald: 1995).  במובן ההברמאסי, החברה האזרחית מתייחסת למוסדות של חיברות ושיח של "עולם החיים" ומופיעה שוב כאגודות וולונטריות מחוץ למערכת המדינה והכלכלה: אגודות תרבות, כנסיות, אקדמיה, תקשורת עצמאית, מפלגות בלתי תלויות, ארגוני עובדים וכיוצא באלה. הוא ממקם ארגונים אלה ב"עולם החיים", בתקווה שיהוו חסם כנגד קולוניזציה של המערכת. גבולות החברה האזרחית הורחבו, עפ"י הברמאס, כדי להכליל פעילות מאוגדת לא אלימה בין הפרט למדינה. "עולם חיים" הוא עולם של משמעות, של חופש, של אוטונומיה ושל בחירה מוסרית. בהנגדה, המערכת הפוליטית נהוגה על ידי מנגנונים של כסף וכוח שבה אנשים משמשים אמצעים ולא מטרה (Meadwell, 1994: p. 183).

כיועץ תקשורת ואיש יחסי ציבור שפעל רבות במגזר הציבורי אוכל להעיד כי לחברה האזרחית יש לעיתים השפעה רבה על הליכי קבלת החלטות, לעיתים אף יותר מחברים בממשלה.

בשנים האחרונות החליף המחקר על החברה האזרחית את רעיון החברה האזרחית המושתתת על התרחבות קפיטליסטית, ברעיון של מרחב של אינטראקציות חברתיות ודמוקרטיות. מטרת החברה האזרחית אינה עוד לאפשר לבורגנות לשמר את האינטרסים שלה למול המדינה, אלא לאפשר לאזרחים להבטיח דרגה של אמינות ממשלתית. שאלת החברה האזרחית הופכת משמעותית במעבר מאוטוריטריות לדמוקרטיה.
לפי תפיסה זו, החברה האזרחית מתגבשת כאשר פרטים וקבוצות  קוראים תיגר כלפי הגבולות של הממשלה על ההתנהגות המותרת. המרכיב הנורמטיבי של חברה אזרחית, הוא בעל חשיבות מרכזית בהקשר להתנהגות הארגונים והפרטים אחד כלפי השני כמו גם בין קבוצות  בחברה האזרחית והממשלה. חברה אזרחית אינה רק פלורליסטית בהרכבה אלא אף דמוקרטית בהתנהגותה. היא אינה רק מתייחסת לזכות לפרטיות, רכוש, פרסום, חופש הדיבור וההתאגדות ושיוויון בפני החוק אלא מייצגת שני אידיאלים: ראשית, זכותו של כל פרט בקהילה או באומה להתקשר עם הממשלה הנבחרת ושנית, מיסוד שורה של חוקים של התנהגות סובלנית כלפי ההשקפות השונות.
פעילות בחברה האזרחית מאופיינת על ידי נורמות של שוויון, השתתפות, סובלנות ושיתוף פוליטי. כתוצאה מכך, חברה אזרחית פעילה ובעלת חיות היא מעלה חשובה לחיים בכל חברה. וכפי שפרגוסון ניסח, "אושרם של הפרטים היא מטרתה הנעלה של כל חברה אזרחית" (Schwed, p.5).
החברה האזרחית והמדינה קשורות זו בזו, באורח חוקי ומסורתי מאחר המדינה היא אחד המאפיינים של החברה האזרחית.
הקשר בין נחיצותה של החברה האזרחית והפוטנציאל לשינוי דמוקרטי הוא בדרך כלל חד משמעי. חברה אזרחית ודמוקרטיה משמשות לעיתים קרובות מילים נרדפות: "דמוקרטיזציה", אולם ניתן להשתמש במונח "חברה אזרחית" גם כדי לתאר אירועים כמו השינויים שחלו במזרח אירופה מאז 1985.
הגבול בין המדינה לחברה האזרחית אינו ברור תמיד, אולם יש לזכור כי "חברה אזרחית" אינה קיימת באמת  בשום מקום, זהו רעיון אבסטרקטי. חברה אזרחית מתחילה לצמוח היכן שהממשל מסמן נכונות לאפשר מקום לישוב מספר מתחים פוליטיים מחוץ למסגרת הפוליטית.
לפי ובר, אומה היא קהילה של רגשות שתמיד תמצא את ביטויה במדינה משלה ולכן תשאף תמיד להקמתה. בסיס להקמת מדינה של קהילה כזו הוא גזע, שפה, דת, מנהגים, זכרון פוליטי ונסיון. כל אלה מרכיבים בתרבות (Bryant, 1985: p.137). במדינה, לאליטה הפוליטית יש אינטרס רחב בשימור ערוצים שביכולתה לשלוט עליהם ולכוונם, על ידי קידום הרעיון שחברה אזרחית כוללת בתוכה גם דרגה ראויה של אוטונומיה ממוסדות מדינה רשמיים, האליטות הפוליטיות יכולות להציג דימוי של חברה ייצוגית ומשתפת מבלי להנהיג באמת כוח.

בעולם השני והשלישי, רעיון החברה האזרחית המקובל, עוסק בסוגיה האם לתמוך בקיומה של הממשלה. לעומת זאת, במדינות המערב, משמעות הרעיון הוא קידום מטרות הקהילה. ברה"מ לדוגמא, כשלה בהנחלת הקומוניזם, בין היתר משום חוסר יכולתו של המשטר לאפשר רמה נאותה של חיים החברתיים. הניסיון לבנות אדם חדש ולחנך דור שלם במנותק מתהליכים עולמיים וממציאות שבה הפרט הוא המרכז, גרם להתפוררות המסגרות החברתיות והתרבותיות למצב של כמעט אנרכיה. הניסיון במדינות אוטוריטריות מוכיח כי אפשר לדכא התארגנויות פוליטיות, אך לא ניתן לדכא את הנפש. ניתן לגבש זהות אחידנית, אך לא את הזיכרון ההיסטורי. במשך כמעט 70 שנה הדת לא היתה קיימת בברה"מ אולם עם זאת, נפילת הקומוניזם לוותה בחזרה המונית לדת הנוצרית. כמובן שאפשר להסביר זאת באנומליה שפשתה, אולם לא ניתן להתעלם מהדחפים העמוקים שנשתמרו בקרב האזרחים.
ישנם שני שימושים חברתיים למושג; הראשון ברמה הארגונית או המוסדית והשני ברמה הנורמטיבית.
ברמה הארגונית ישנם כמה מאפיינים (Ibid, p.203): 1. חופש ההתאגדות 2. חופש הביטוי 3. הזכות להצביע 4. גישה למוסדות השלטון 5. זכותם של מנהיגים פוליטיים להתחרות על תמיכה וקולות 6. מקורות אינפורמציה שונים (חופש העיתונות) 7. בחירות חופשיות ושוויוניות 8. מוסדות שיאלצו מדיניות ממשלתית להיות תלויה בבחירות ובהעדפות של האזרחים.
המתח בין האינדיבידואליות והקהילה, בין אינטרסים פרטיקולריים ואוניברסליים, מביאים אותנו למישוג החברה האזרחית כמושג נורמטיבי: בעיית החברה האזרחית היא שימור סולידריות בקרב השחקנים החברתיים הנתפסים כסוכנים מוסריים וחוקיים אוטונומיים, ר"ל, איחוד הרצון החברתי עם רצון הפרט.
קיומו של אמון הינו מרכיב חיוני של כל קשר אנושי. הרשתות הבסיסיות של האמון נעות סביב קשרים אתניים, קהילות מקומיות, אמנה חברתית משותפת וכמובן מסורת. אמון עומד בין אמונה וביטחון, בין מעמד וחוזה, בין אומה ומדינה, בין הקהילה והפרט, בין מנהגים וחוק. במבנים חברתיים החסרים הגיון שוק, ללא ביטחון בתוצאות המבוססות על חוזה, אמון כמו הסיכון שנוצר כתוצאה מהחופש של האחרים, הוא המהות של החיים החברתיים.
הדגש בחברות דמוקרטיות הוא על קונצנזוס, אידיאולוגיה של פרגמטיזם, פתרון של בעיות ומקצועיות בירוקרטית כמו גם ניהול קונפליקטים, כולם מושתתים על דימויה של חברה  המבוססת על רשתות הקשורות זו לזו באמון, בין אזרחים, משפחות, ארגונים וולונטריים, או         דתיים. אם סובלנות התקבלה בתחילה כפילוסופיה, ר"ל, נכפית על ידי הנסיבות שמעבר לאליטה, בחברה האזרחית היא הופכת להיות מוערכת בפני עצמה.
קיימות תנועות חברתיות שונות בחברה שכל אחת מהן בנויה על ידי זהות קולקטיבית אחרת. אף אם ההבדלים ביניהן הם ברמה של זהות קולקטיבית, תנועות אלה מסמלות אוריינטציה יחידה (כהן וארטו) (Ibid, p.193). אלמלא עמדה זו היתה ראשונית, ניתן היה לצפות לזהויות שונות. הסולידריות נועדה להרחיב את הזהות לכוללת. כל הקבוצות, בהגדרתן, הן ביטוי של פעולה שיתופית המבוססת על הבנה, דבר זה מבטיח קונצנזוס לא על תהליך ובעיות פוליטיות אלא על תוכן "עולם החיים". חברה אזרחית, אם כן, נבנית על זהות ולא על שונות, על אחדות ולא הפרדה. מטרת וערכה של החברה האזרחית אינו ביצירת מוסדות לצורך ניהול ההפרדה מאחר והשונות אינה מאפיין של החברה האזרחית. במקום הן מדגישות את הנוכחות של קונצנזוס עמוק. הבסיס העמוק של החברה האזרחית היא ההסכמה. לא רק סובלנות אלא קונפורמיות.
חברה אזרחית חזקה כוללת (Mouzelis,1991: p.225):
1. קיומו של שלטון חוק המגן על אזרחים מפני התערבות המדינה.
2. קיומן של קבוצות אינטרס בלתי תלויות וחזקות, המסוגלות לבקר שימוש ומחדלים של אלה השולטים במינהל ובשירות.
3. קיומו של פלורליזם מאוזן בין האינטרסים בחברה האזרחית, כך שאף אחד מהם לא יוכל לבסס דומיננטיות מוחלטת.
חוזקה של החברה האזרחית נמדד בקיום המשותף של קבוצות שונות ויכולתן הקולקטיבית להתנגד למשטר ולדרוש שיתוף במבנה הפוליטי הלאומי. כלומר, יחידות פונקציונליות וטריטוריאליות. חברות אזרחיות חזקות הן מילים נרדפות למידה גבוהה של פלורליזם חברתי מוסדי. המסגרת המוסדית של כל הדמוקרטיות המודרניות הקיימות היום, שואבת מקבוצות של חברות אזרחיות מסוימות, שהתפתחו בתוך מדינות ליברליות וכלכלת שוק. האויבים הכי גדולים לחברה האזרחית הם העריצות, הלאומיות והתרבות. רעיון החברה האזרחית, יכול לשמש תפקיד ראשי כאשר יסודות הפעולה החברתיים בנויים במונחים של מוסר ולא רק על העיקרון של ההגיון.
הגרעין המוסרי של החברה האזרחית מכיל צירופים של סידורים פוליטיים וסוציו- אקונומיים; ממשלה מוגבלת ואמינה שפועלת תחת שלטון חוקתי; כלכלת שוק (ר"ל, משטר של רכוש פרטי); שורה של אגודות חופשיות והתנדבותיות; מרחב של דיון ציבורי חופשי.
התאגדות אזרחית היא התאגדות שאין לה מטרה משל עצמה, שמטרתה מכוונת לאבטחת חוקים אוניברסליים, כלליים ואבסטרקטים, שכל אחד מחויב אליהם.
לפתיחת הגבולות הלאומיים לזרימה בינלאומית של מסחר והון, מהגרים ותיירים, תקשורת והשפעות תרבותיות, בריתות צבאיות ופוליטיות, יש השפעה רבה על אופי האומה. אם בעבר החברות היו הומוגניות, פחות או יותר, מבחינה סוציו- תרבותית, היום הן נעות בכיוון הפלורליזם, עם מיעוטים  אתניים, לשוניים או דתיים השונים מאלה שייסדו את הקהילה המקורית.
השאלה אם אזרחים יפתחו תחושת שייכות לקהילה תלויה בשאלה האם הבסיס התרבותי נוצר מסביב לערכים משותפים ומוסדות, המאפשרים שונות באורח חיים וסובלנות בפני התחרות שבין מסורות תרבותיות שונות, כולל תחרות בין נארטיבים היסטוריים הנוגעים לאופיה של חברה פלורליסטית. זהו תהליך שאמור לחזק את האופי של "התאגדות אזרחית" בחברות אזרחיות ואת הרגשות המוסריים הקשורים באופי זה, אפילו אם בתהליך מתפתחת תחושת קהילה השונה מהאומה אליה חלק מהאזרחים היו מורגלים. במשך תקופה ארוכה שימשה ארה"ב דוגמא לכך וגם לקהילה האירופית יש  פוטנציאל. במערב אירופה, במיוחד במדינות הוותיקות שבהן הושגה ייחודיות תרבותית פוליטית וכלכלית  ברמת האליטה ויצירת מבנים מוסדיים "לצורך הרחבת המשאבים והגנה של זכויות", זהות לאומית היתה התוצאה להתארגנות קודמת של יסודות מינהליים, חוקיים ותרבותיים אשר איחדו קבוצות אתניות רבות לאומה אחת.
במדינות דמוקרטיות והומוגניות כשוודיה למשל, הפלורליזם מרכיב את המרחב הציבורי, כאספקט ממוסד של החברה האזרחית, ומושרש כפי שהוא בתרבות המשותפת של סולידריות ראשונית ושל אמון.
בחברות הטרוגניות כמו צרפת, ארה"ב, נתקלת החברה האזרחית בקשיים שהפלורליזם אמור לפתור (Schwedler 1995: p. 171 ).
במזרח אירופה, מדינת הלאום צמחה לפני האומה עצמה. מה שתרם לכך היה אופיין של האליטות הפוליטיות הקודמות, אשר בזמן הובלת התנועות, לא הזדהו עם עצמאות לאומית. שינויים פוליטיים היו מינימליים והמרכיבים הדמוקרטים של תנועות דמוקרטיות הוכפפו לאינטרסים של האליטה הפוליטית. אכן במאה ה- 19 כל האליטות השליטות הסכימו כי האומה יונקת מהמדינה וכי השאלה העיקרית היה תפקיד המדינה כמפיקה תרבותית של הלאומיות.
כהתאגדות של אזרחים, חברה אזרחית יכולה להיות משתפת וסובלנית כלפי פלורליזם (הולנד) או משתפת ומתבוללת (צרפת), או מתבדלת וחשדנית (גרמניה)  (Bryant, p.145). כל האומות, מדמיינות את עברן, מחברות אותו להווה שלהן וטוענות למולדת; אומות אזרחיות יכולות לייחס תפקיד מרכזי  ומוביל לקבוצה אתנית, אך הן גם מרחיבות את האזרחות לכל מי שחולק עימן את הטריטוריה באופן קבוע וחוקי ומצטרף לדמיון הלאומי, כך שבהגדרתן הן פלורליסטיות ו/או מעורבות.
אומות אתניות (Ibid, p. 147 ), להבדיל, מייחסות אזרחות והשתתפות מלאה בחברה לאתניות ולצאצאים (שושלת). הן יכולות ואף מפתחות חברות אזרחיות, אך הן חברות מתבדלות. תושבים בני מוצא אתני אחר, מנועים אזרחות.
אומות אזרחיות ואתניות הן מודל אידיאלי. בפועל, אומות רבות משלבות אלמנטים מהשניים, ארה"ב למשל היא אומה אזרחית קלאסית עם חברה אזרחית משתפת. פולין היא אומה אתנית שבה קתולים לא מופלים). צרפת היא אומה אזרחית מאז המהפכה, המוכנה להעניק את הזכות להיות צרפתי לכל מי שנולד בה ולרבים מהמהגרים אליה (ואף להחזיק באזרחות כפולה). חברה אזרחית בצרפת היא משתפת ומתבוללת.
גרמניה לעומת זאת, היא אומה אתנית, ההשתייכות לאומה טבועה בעם, זו קהילה של צאצאים, המאפשרת אזרחות אוטומטית לכל אלה החוזרים ממזרח אירופה אבל מונעת אזרחות אפילו מדור שני של פועלים מהגרים שנולדו בגרמניה. גרמניה גם דורשת הסכמה לוותר על האזרחות הקודמת (בעיה שהטורקים, למשל, מתקשים להתמודד עמה). החברה האזרחית אם כן, היא מתבדלת וחשדנית כלפי פלורליזם.

לייפהרט מציע כי הדרך להתמודד עם הפלורליזם בחברה היא כינונה של דמוקרטיה הסכמית (Lijphart, 1977: p.11): בדמוקרטיה הסכמית ישנה הידברות ושיתוף פעולה בין האליטות של הקבוצות השונות בחברה, הנובעות בבסיסן מגישות משותפות והתנהגות מוסכמת. בחברות בעלות הומוגניות רבה יש חוש עמוק של קהילתיות והומוגניות חברתית ופוליטית המכפרת על כל פירוד וחלוקה. בדמוקרטיה הסכמית מתקבלת האתניות כעקרון שעל פיו מתארגנת המדינה. פרטים נשפטים על פי מעלותיהם ועל פי זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות, אך קבוצות אתניות מקבלות הכרה רשמית ומובטחות להן זכויות מסוימות כגון שליטה מסוימת על החינוך ומשרות ציבוריות. המדינה אינה מזדהה עם מי מהקבוצות ומנסה לגשר על ההבדלים ביניהן. בדמוקרטיה רובית, האתניות הופרטה, והמדינה מספקת את התנאים המירביים להתבוללות חברתית ותרבותית אולם מותירה לקבוצות האתניות לשמר או לפתח את תת התרבות שלהן ולחיות ביחד או בנפרד. ואילו האתניות הינה ממוסדת והזהות האתנית והמוסדות האתניים נותרים מופרדים בדרך כלל.
מדינות אתניות משלבות הרחבה של הזכויות הפוליטיות והאזרחיות לפרטים ומספר זכויות אקטיביות למיעוטים, תוך שליטה מוסדית בממשל, של אחת הקבוצות.
קיימים מספר מאפיינים לשותפות בעוצמה בדמוקרטיה הסכמית, המשתנים בהתאם לאופיה של החברה, כאשר ביטויו של הפלורליזם הוא המכתיב את ההסדר החברתי והפוליטי.

 

1.1 פלורליזם מהו?

האם ניתן היום לקיים משטר רפובליקני שבו מתיישרות כל הקבוצות והקהילות בחברה על פי קו אחד של תרבות, עקרון המעניק עדיפות מוסרית לטוב החברתי על פני זכויות הפרט?
השאלה שאותה אבקש לבחון היא האם יכולה חברה לאפשר פלורליזם ברמת הפרט (ארה"ב) או אולי ניתן לקיים פלורליזם ברמת הקבוצות בחברה?
לאחר שנכנסנו בשערה של החברה האזרחית, ברצוני להתקדם צעד נוסף ולהניח את היסודות לבניית רעיון הפלורליזם התרבותי, אשר בלעדיו לא ניתן להבין את הזרמים המצויים בכל חברה ועימם נדרש כל שלטון להתמודד. בפרק זה ברצוני גם להניח את היסודות להבנת תפקידה של התקשורת הישראלית כחלק מרכזי במארג של החברה הישראלית .

בבסיסה של התיאוריה הפלורליסטית עומדים שני מימדים- תרבותי וחברתי.
פלורליזם תרבותי מתייחס לשוני בין תרבויות הנמתח מהבדלים ראשוניים כמו שפה, דת, לאום ומבנה משפחתי, לעבר הבדלים משניים כעגה, מאכלים וטכסים.
פלורליזם חברתי מתייחס להבדלים מבניים ולייצוג סטטיסטי במוסדות. ההבדלים הנפוצים הם גזע ואתניות. ההבדל בין חברות הוא הכוחות המרכזיים הפועלים בהן: פלורליזם כנגד אי שוויון ואינטגרציה כנגד קונפליקט.
הכוונה בפלורליזם היא שחברה אינה מבוססת על מטרה או צורך אחד, אלא על ריבוי קהילות, כל אחת מהן שומרת על חלקה ומעמדה בסדר החברתי: קהילה של קהילות ולא חברה מונוליטית המבוססת על צנטרליזציה ואטומיזציה (שיטה שהיתה נהוגה במדינות הלאום לאחר תקופת הרנסאנס). אפשר לדמות את החברה לבני אדם: כשם שטבע האדם אינו מושפע על ידי ערך אחד, כך הקהילה הפלורליסטית מאופיינת בקשת רחבה של דעות ואמונות.
ואן דייק (Van Dyke 1995:33) מגדיר קהילה אתנית כקבוצת אנשים בעלת קשר משותף הרואים עצמם אוחזים קולקטיבית בזהות המבוססת על גזע, או מאפיינים תרבותיים משותפים כמו דת או שפה. לאותן קבוצות יש זכויות לתביעות מוסריות ואין זה מן הנמנע שחברים בקהילה יוכלו לזכות בזכויות מוסריות לצורך שימור ושמירת קהילתם. הקהילות חשובות ביותר לקיומו של הפרט וזכויות חוקיות יכולות להתפתח בישויות קולקטיביות.
רוברט ניסבט מניח מספר קווים להגדרת הקהילה הפלורליסטית (Nisbet, 1977:400):
אוטונומיה- כל קבוצה בקהילה צריכה להינות מאוטונומיה גדולה ככל האפשר בהתאמה לתפקודה ותפקוד הקבוצות האחרות בקהילה. בקהילה אפשר למצוא קבוצות המושתתות
על מכנים שונים- משפחה, איגוד מקצועי, ארגון דתי וכו...
דה צנטרליזציה- בכל מערכת גדולה של סמכות, יש רמה מסוימת של צנטרליזציה שמעבר לה ממשיכות להתקיים יחידות קטנות יותר.
הצנטרליזציה של הכוח, תפקידה למנוע אטומיזציה של אותן יחידות בחברה, המבקשות לשמר את תפקודן כנגד רשויות המדינה, ע"י קישור בין האזרח למדינה (בירוקרטיה, צבא...).
היררכיה- אין קהילה ללא מערכת של חלוקת תפקידים ואחריות. מרגע שבו נפגשים שני אנשים או יותר, באופן סדיר, חייבת להיות חלוקת אחריות או היררכיה.
הפילוסופים של הקהילה הפלורליסטית רואים את החברה בנויה ממדרג של קבוצות המשקפות ערכים ומטרות. יחידות ההיררכיה הן עמוד השדרה של החברה.
מסורת- לרוב הופכת  המסורת לחוק, רק כאשר יש רמיסה של זכויות מיעוט. משמעות המסורת היא כי יש אלמנט חזק של מנהגים בחברה. הפילוסופים הפלורליסטים רואים במסורת דבר הצומח מהקהילה ומקונצנזוס שהוא בסיס חזק ויציב של אינטראקציה חברתית, ההופכת את החוק במובנו הפורמאלי, לחסר צורך.
מקומיות- היחידה הראשונה בכל קהילה היא המשפחה. ההזדהות המקומית היא החזקה ביותר וההזדהות הציבורית מתחילה במשפחה, דרך השכנים וכו...
בכל חברה קיימת מידה מסוימת של פלורליזם, לרבות בחברות החותרות לאחידנות מירבית. פלורליזם יכול לבוא בסולמות ערכים, עדיפויות אינטרסים, סגנונות או שיפוטים פוליטיים.
אולם יש להבחין בין סובלנות ופלורליזם: סובלנות היא מידה של התייחסות בין בני אדם שאין להם אותן דעות, בחברה אחת או בין קבוצות בעם אחד, והיא מכאן עמדה הקשורה ליחס שבין היחיד לזולת ולכלל.
פלורליזם הוא מלכתחילה הסכמה חברתית כוללת המתבססת על סובלנות ולא השקפה של יחידים או קבוצות. אם רצון האחדות והשותפות של רוב היחידים והקבוצות בחברה אחת גובר על חילוקי הדעות, אזי יגיעו להסכמה ממוסדת שכל ההשקפות ואורחות החיים לגיטימיים במידה שווה. הדבר הבסיסי ביותר המחבר בין בני אדם הוא הרגש. הרגש הוא האלמנט המקשר בין בני משפחה, קהילה ועם. משום כך, האחדות במסגרות אלה תתמיד גם אם יתגלו ניגודים של השקפת עולם ואורח חיים.
החלטה זו אינה מסלקת את חילוקי הדעות והשוני אלא מאשרת אותם. ההסכמה כביכול להשקפות מנוגדות, ניתנת על ידי ההסכמה החברתית הכוללת. כאן יצטרכו כל בעלי המחלוקות לנהל את ויכוחיהם וליישב את ניגודי אורחות חייהם על תשתית של הבנה וכבוד הדדי לפי הנחה שחברתם העניקה לגיטימציה לכולם בהשוואה גמורה. בהנחה שהקבוצות השונות בחברה הגיעו להסכמה כוללת, נותרת עדיין השאלה מהם התכנים הערכיים המשותפים שההסכמה עליהם מהווה תשתית לרצון האחדות ולקיומה של חברה פלורליסטית?
כל חברה יוצרת לעצמה מסגרת של חוק ומשפט, נורמות של מוסר המגדירות אחריות הדדית לקיום זכויות האדם בחברה. יש להדגיש כי מדובר על צדק ביחסים החברתיים והכלכליים ולא רק במישור המשפטי.
הרמב"ם (שבייד, גשר 132: 30) עימת שתי הנחות יסוד זו עם זו בכדי לנסח את תפיסתו לגבי החברה: מחד, האדם הוא יצור מדיני משום שרק בחברה מסודרת יוכל לפתח את ייחודיותו התבונית והאנושית. מאידך, קיימת שונות אינדיבידואלית המייחדת כל פרט ופרט. הרמב"ם שילב בין שתי ההנחות כך: כדי להגשים את ייחודיותו של האדם נחוץ משטר סמכותי המטיל אחדות המבוססת על אמת פילוסופית דתית אחת, אולם כדי שכל בני האדם ישכנו בשלום זה עם זה ותהא התבטאות לגיטימית של השונות בין בני האדם, קיימת היררכיה של קירוב וריחוק מאותה אמת. חברה פלורליסטית, עפ" הרמב"ם, היא חברה הכוללת ערכים והשקפות מחייבים כערך המכונן שלה לעומת חברה אחידנית שבה יש דירוג של ערכים והיא נשענת על ההנחה שכל הערכים והנורמות נובעות מסמכות אחת.
בכל חברה, ההסכמות החברתיות מצויות תמיד בתהליך של גיבוש, התפתחות והשתנות. הסכמתם או אי הסכמתם של פרטים לנורמות ולערכי הכלל, משפיעה על הסכמות אלה.
ראשוני ההוגים הפלורליסטים הושפעו מהמשטר בו חיו. הצגת תפיסתם, מקורה בפגמים שמצאו בצורת המשטר המונוליטית. אביא כעת מספר הוגים אשר השפיעו על התפתחות החשיבה הפלורליסטית ועל תפיסת החברה:
אריסטו, בספרו פוליטיקה, היה הראשון שהתייחס למושג הקהילה הפלורליסטית. אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, ראה בחיפוש אחר אחידות סכנה שתוביל, לא רק לעריצות וחנק הרוח, אלא אף לשיעבוד הקהילה הפוליטית עצמה. המדינה, לפי אריסטו, מורכבת מסוגים שונים של אנשים, מאחר ואנשים דומים לא מרכיבים מדינה (Nisbet, Ibid:402). המדינה איננה כמו ארגון צבאי, אשר יעילותו תלויה באחידות טוטאלית ובטשטוש הבדלים, וחשוב שההבדלים בין האנשים והמנהגים השונים יבואו לידי ביטוי ויוגנו ככל האפשר.
במאה ה- 17 בישר אלת'וסיוס לחברה האירופאית את הקונספט של קהילות על פני חברה מונוליטית המבוססת על צנטרליזציה ואטומיזציה (שיטת משטר שהונהגה במדינות הלאום לאחר הרנסאנס). אלת'וסיוס ראה בכל מונופול של רשות (כנסיה, מדינה...) סכנה לחופש. הוא סבר כי הריבונות שייכת לאנשים וכי הם לעולם לא יוותרו עליה, למעט במקרים בהם ימסרוה לשליחים. אלת'וסיוס ביקר גם את רוסו שסבר כי הרצון הכללי יוכל להתממש רק אם אנשים ייפטרו מההשפעות התרבותיות והחברתיות שמקורן באלמנטים משפחתיים, מקומיים ודתיים (Ibid:409). אלת'וסיוס טען כי העם אינו ישות אבסטרקטית המנותקת מהסדר החברתי או התרבותי. הריבונות העממית נמצאת בידי האנשים החיים בקהילות ממשיות ומפותחות מבחינה היסטורית.
במימד הפוליטי הוא מדבר על עיקרון הפדרליזם שמתקיים בו שיתוף פעולה בין השלטון המרכזי והקהילות הטבעיות והמסורתיות, בין הכוח הפוליטי לארגונים המתווכים שישמשו מגן ליחיד (Ibid, p.410).
אדמונד ברק חי בתקופתן של ארבע מהפיכות חשובות במאה ה- 18 : המהפיכה הצרפתית, המהפיכה האמריקאית, התקוממות הבנגלים בהודו והאירים הקתולים נגד אנגליה.
ברק ראה בסדר החברתי מעין חוזה שזכויות החלקים השונים בחברה הן ראשוניות ובסיסיות ולשום קבוצה אין זכות להפר את הקשר החברתי, בעיקר כאשר מדובר בממשלות: לממשלה אין צידוק מוסרי לשנות סדרי חברה בדרך של הפרדה וקריעת הקשר עם הקהילה הקשורה לה, משום שהדבר יוביל לתוהו ובוהו של עקרונת בסיסיים.
גם ברק סבר (Ibid, p.412) כי טבעה של החברה מורכב מכדי הגדרתה על ידי סגנון אחד ויחיד של רשות. משום כך הוא ראה במהפכה הצרפתית ניסיון לכפות רציונליזציה מופשטת על הפלורליזם והזהויות השונות בסדר החברתי, דברים שניקנו מתוך ניסיון.
אריסטו, אלת'וסיוס, ברק ודומיהם היו פלורליסטים שמרנים אשר שמו את הדגש על צורת המשטר החברתי ועל ריבוי הרשויות בחברה. בשלהי המאה ה- 18 נולדה שכבה של פלורליסטים ליברלים אשר ראו בפלורליזם מושג חברתי- תרבותי והפלורליזם מישג מחדש את מושג החופש.
טוקוויל היה מראשוני הליברלים. בספרו, הדמוקרטיה באמריקה (דה טוקוויל, 1970), תיאר את החברה האזרחית בה והשווה זאת לאירופה. טוקוויל אמר כי בעוד שבאירופה הגישה לחופש מתבטאת בהחלשת השלטון לצורך קידום זכויות הפרט, בארה"ב, מושגת אותה מטרה באמצעות ביזור השלטון ועוצמתם של המוסדות המקומיים.
טוקוויל מתאר חמישה מצבים של חופש בדמוקרטיה האמריקאית: ביזור סמכויות והפרדת רשויות; מוסדות מקומיים מתווכים; מערכת פדראלית של ממשל פוליטי המונעת מהממשל להשתלט; עצמאות העיתונות.; חופש ההתאגדות.

הגישה הפלורליסטית אם כן, עוסקת במכלול המצבים של פלורליזם תרבותי וחברתי, דהיינו, בחברות המפוצלות לקבוצות השונות בתרבות או המקיימות מסגרות חברתיות נפרדות. בעבודה זו אתמקד בתחום הפלורליזם התרבותי, שלדעת המייצגים גישה זו, מייצג מציאות חברתית המאפיינת כמעט את כל החברות היום. פלורליזם עשוי להימצא בחברות מתועשות ולא מתועשות, בנות זמננו והיסטוריות ומפוצלות ואחידות מבחינת ההרכב העדתי.

סמי סמוחה מגדיר חברה פלורליסטית כחברה שמתמלאים בה שני תנאים: שוני פורמאלי במערכת המוסדית הבסיסית ודומיננטיות של מיעוט תרבותי (Smooha, 1978, p.78). הוא מונה חמישה מדדים שונים, על פיהם ניתן לתאר חברה שבה קיים פלורליזם תרבותי (סמוחה, מגמות,19 :185).
1. פלורליזם- במהותו, מתייחס הפלורליזם לסגמנטציה של החברה לקבוצות הנבדלות בתרבותן או חיות בנפרד, כך ששני מימדיו הבסיסים הם "שונות תרבותית" ו"הפרדה חברתית". הבדלי התרבות יכולים להצטמצם לתרבות המשנה או להתרחב לתרבות היסוד (ערכים, ואידיאולוגיה). ההפרדה החברתית יכולה להיות מוגבלת ליחסי ידידות ולקשרי נישואין או למיקום גיאוגרפי וסגרגציה של שירותים ומוסדות ציבוריים. הפלורליזם גם משתנה בהתאם לנסיבות בהן הוא מעוגן: א) השיוך לקבוצה: עדה, לאום, גזע, דת.   ב) הגודל היחסי וההתפלגות הגיאוגרפית של הקבוצות.   ג) הרקע להיווצרות המצב הפלורליסטי: הגירה, כיבוש. ד) המבנה החברתי- אם החברה דמוקרטית או מתועשת, או לא דמוקרטית ולא מתועשת.
הפלורליזם יכול ללבוש פנים שונות, לדוגמא- מצב של פלורליזם תרבותי ממוסד עם מעט פלורליזם חברתי- פרוטסטנטים, קתולים ויהודים בארה"ב. או פלורליזם תרבותי וחברתי- אינדיאנים ולבנים בארה"ב. קיים גם מצב של אי התאמה בפלורליזם- שחורים ולבנים בארה"ב.
2. אי שוויון בחלוקת המשאבים-  הוא הציר המרכזי עליו סובבים יחסי הקבוצות בחברה פלורליסטית. הכוונה לאי שוויון בעיקר בהוראתו המעמדית ולא לריבוד, משום שבחלוקה המעמדית מדובר בשכבות העוסקות במשלחי יד קרובים, נהנות ממידה שווה פחות או יותר של עצמה פוליטית ומקיימות רמות חיים דומות. זהו ריבוד סוציו- אקונומי, אשר תכופות נמצא במתאם עם הריבוד האתני.
3. לכידות- קיומם של כוחות אינטגרטיביים המרסנים את הקונפליקטים בין הקבוצות ויוצרים תחושת סולידריות. סולידריות זו היא המבטיחה את יציבותה של החברה הפלורליסטית. מוקדי לכידות אלה עשויים לכלול ערכים משותפים, נאמנויות צולבות, שילוב אליטות, תלות כלכלית, פיקוח פוליטי וגורמים חיצוניים מלכדים (אויב משותף).
 סמוחה מבחין בין מספר דרכים כאלה:
 א) בינוי קונצנזוס וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות, פיתוח ערכים משותפים, הגברת
 השילוב החברתי והקצאת תגמולים על פי הישג אישי בעיקר.
 ב) קונצנזואליזם- שמירת הקיום והזהות הנפרדים של הקבוצות תוך חלוקה פרופורציונית של המשאבים על פי מפתח קבוצתי, שותפות בשלטון ופוליטיקה של פשרה.
 ג) שליטה- השונות וההפרדה נשמרות, אך קבוצה אחת שולטת במערכת, משליטה את תרבותה ומונעת מהקבוצה הלא שלטת לצבור כוח.
 4.  שינוי- אופן התפתחותה של החברה הפלורליסטית יכול להיות אלים או שקט, עם                        
 אפשרות לקיטוב או הטמעת ההבדלים בין הקבוצות.
5. סיבתיות- מהו הכוח המניע במצבים פלורליסטים ומה קובע את עוצמת הקונפליקט ואת כיווני השינוי? כאשר הפלורליזם הוא תרבותי בלבד- הקונפליקט קטן. כאשר הוא מוסדי- הקונפליקט גדול. כמובן שיש לקחת בחשבון גורמים פוליטיים. הפוליטיקה איננה רק משקפת את הפיצול הקיים, אלא גם מעצבת אותו.
הגורמים התרבותיים או הפוליטיים הם אלה המניעים בדרך כלל את ההתפתחויות השונות בחברה פלורליסטית.
במסגרת חברתית פוליטית, המאופיינת בריבוי ערכים, העדפות, דפוסי תרבות ואורחות חיים, מתחייב קיום אינטראקציה בין הקבוצות התרבותיות השונות. החברה תהיה מועדת למאבקים בדבר כיווני התפתחותה וזהותה, כאשר יתעורר הצורך בקביעת סדרי עדיפויות להקצאת משאבים. האינטראקציה יכולה לעורר קונפליקט בין הערך של פלורליזם תרבותי ובין ערך האינטגרציה התרבותית. אלה הקוראים למיזוג תרבותי מאמינים שרק על ידי אינטגרציה תרבותית אפשר יהיה לאחד את החברה סביב מטרות משותפות, לפתח תחושת סולידריות ולהיות שותפים שווים בחברה.
התומכים בפלורליזם התרבותי סבורים כי קיים שוויון בין אורחות חיים שונים ואף מנוגדים מבחינת הערך התרבותי והרציונליות שלהם, בעוד שהשיקול המרכזי המחייב אינטגרציה תרבותית, הוא הצורך (במיוחד כשמדובר בחברות הטרוגניות) להבטיח אפשרות לחיים במסגרת משותפת ולפתח תחושת סולידריות וערבות הדדית בין בני החברה.
המתח בין שתי הגישות הללו הוא המתח בין מידת האוטונומיה של היחיד לעומת הבטחת שימורה של החברה כיחידה הומוגנית בעלת זהות אחידה ויעדים משותפים.
הגישה הפלורליסטית, אומר סמוחה ((Kymlica, 1995: p.11, מטעימה את ההבדלים העצומים בין מצבים אתניים ונזהרת מלהכליל מגמות אוניברסליות לגבי העדתיות בחברות מתועשות.
גישה המרכזית עימה מתמודדת הגישה הפלורליסטית היא הגישה הקהילתית (Comunitarism ): גישה זו נובעת מהפרדיגמה הפונקציונליסטית- סטרוקטורלית בסוציולוגיה ועיקריה הן כי החברה נתפסת כמערכת בעלת צרכים ובעיות שהמוסדות החברתיים באים לענות עליהם. ההנחה היא כי תרבות משותפת היא המוקד המכריע של האינטגרציה החברתית, מכאן שהאתניות בעייתית כל עוד עדות או מיעוטים אתניים מחזיקים בתרבות נפרדת או טרם אימצו את התרבות הלאומית.
המגמה הראשית בחברות מתועשות היא איפוא טמיעה תרבותית וחברתית של קבוצות אתניות במסגרת התהליך הכוללני של בינוי אומה- מדינה, בינוי מוסדי ובינוי קונצנזוס.
לגישה התרבותית יש נטייה לקשר עם האידיאולוגיה הליברלית ובינה לבין העדה השלטת, לעומת הגישה הפלורליסטית שהיא רפורמיסטית וצמחה מתוך ביקורת על הגישה התרבותית והמעמדית. הגישה התרבותית תופסת את העדתיות כמנוגדת למודרניות וסבורה כי בלחץ תהליכי תיעוש ואינטגרציה לאומית, יטושטשו הבדלי תרבות, תתגבר הטמיעה ותחלש העדתיות. תהליכי ההטמעה נעשים באמצעות המוסדות הלאומיים כמו המפעל הכלכלי, האיגוד המקצועי, בית הספר, המפלגה, הדת, אמצעי התקשורת.
סמוחה מונה מס' גורמים המעכבים את הטמיעה ומזינים את העדתיות בחברות מתועשות (סמוחה, שם: 187 ):
א) פרימורדיאליות- אחוות בני המשפחה ותחושת השותפות בחוויות ילדות, נסיון חיים וטעם אישי.
ב) אתנוצנטריות של הקבוצה השלטת הנוהגת יחס של עליונות והסתגרות.
ג) תרבות עוני המתפתחת בשכבות המצוקה אליהן מגיעה התרבות השלטת מאוחר יחסית.
תרבות העוני מובילה לפטליזם, שכרות, ריבוי ילדים, תלות וכו...
ד) פונקציונליות- בחברות מהגרים, מהווה העדתיות בלם זעזועים כנגד הלם התרבות ואובדן הזהות.
בימינו קיימת הסכמה רחבה שזהויות תרבותיות יכולות להתקיים ברמה מסוימת בחברה דמוקרטית חופשית, אולם יש לעשות אבחנה בין שני מודלים שונים להגדרת שונות תרבותית- חברתית: מודל אחד הוא עקרון חוסר האפליה האומר שזהות תרבותית לא צריכה להיות מעודדת אך גם לא מודחקת- לא לעודד אבל גם לא להעניש. הזהויות צריכות להישאר בתחום האישי. מודל זה הוא בעצם הרחבה של הדרך בה מטופלים מיעוטים דתיים במדינות ליברליות. מודל זה מרחיב את התייחסותו להבדלים אתנו- תרבותיים.
המודל השני, עניינו צעדים ציבוריים שתפקידם להגן או לקדם זהות אתנו- תרבותית. צעדים אלה יכולים להיות להיות במובן של זכויות שפה, אוטונומיה איזורית, תביעות גיאוגרפיות, אבטחת ייצוג, זכויות וטו וכו...
וולצר (walzer, 1980: p. 15) מסביר כי ההבדל בין שני המודלים הוא בכך שמודל חוסר האפליה מאופיין בשונות חדה של המדינה והאתניות. המדינה נמצאת מעל כל הקבוצות השונות בחברה, מסרבת לתמוך או לעודד את אורחות חייהם, או אף לגלות עניין, ומגלה מדיניות ניטראלית (בארה"ב למשל, אין הפרדה תרבותית, אך המדינה גם לא מגלה ניטרליות בכל הקשור לתרבות).
מודל זה מתאים כאשר כוונת הממשל להטמיע קבוצות שונות לתרבות לאומית אחת, המבוססת על שפה משותפת, היסטוריה משותפת ומוסדות פוליטיים. מאידך, המודל השני של "זכויות הקבוצות", מתאים בחברה הפועלת תחת ההנחה שהיא קונפדרציה של קבוצות ושחברות בקבוצה היא קבועה ומרכזית. ההבדל הוא בשאלה אם ניצור תרבות לאומית אחת או נכיר בקיום הקבוע של תרבויות אחרות ושונות. על פי "גישת הקבוצות" אנו אומרים כי ההבדלים בין קבוצות מסוימות הן כה גדולים, כך שאינן יכולות להגיע למיצוי על בסיס של זכויות הפרט.
וולצר (Ibid: 17) מסביר כי המודל הראשון פעל בארה"ב, למרות הדינאמיקה האינטגרטיבית, בזכות העובדה שהמיעוטים האתניים הן קבוצות מהגרים. המהגרים בחרו לעזוב את תרבותם המקורית בידיעה שהצלחתם טמונה במידת טמיעתם בזרם המרכזי של חברתם החדשה. הוא קורא לכך "הפלורליזם של העולם החדש" השונה מ"הפלורליזם של העולם הישן", שבו תרבויות מיעוטים היו מרוכזות באופן טריטוריאלי (כאן ההטמעה אינה וולונטרית ומקורה בכיבוש או קולוניאליזם והמיעוטים דורשים שחרור לאומי, או מעין ממשל עצמי שיבטיח את המשך התפתחותם התרבותית).
כמובן שיש קבוצות מיעוט שאינן מהגרים, כמו הקוויבקים בקנדה. בקנדה התקבלה מדיניות רב-תרבותית אינטגרטיבית שביסודה עמדה ההנחה שקנדה תתחזק על ידי כך שכל אחד מהמארגים הרבים מביא את יתרונותיו שלו וקנדה תתחזק מהשילוב של כולם. על מנת שהפלורליזם יעבוד, הצהיר רוה"מ טרודו ב- 69' כי הממשל צריך לעבוד יחד עם הקבוצות האתניות לעזור להן להתקיים, לא רק כפולקלור, אלא כאורגנים חיים של המוזאיקה התרבותית הקנדית, משימה קשה לכשעצמה. רב התרבותיות בקנדה מפותחת למדי אולם הדרישה לאוטונומיה מצד רבים מדוברי הצרפתית נותרה בעינה במשך כל השנים.
החברה המודרנית היום מאופיינת בניוד רב של תושבים ומהגרים. מגמות האיחוד באירופה וההגירה למדינות המתועשות מביאים עימן לאומים שונים ותרבויות שונות. תהליכי הגלובליזציה מביאים עימם גם תהליך נגדי של חיפוש זהות ושל קהילתיות. אפשר לדמות את החברה לאוסף של צלילים שונים, שכשהם מתאחדים, נוצרת מנגינה הרמונית. הדילמה בכל חברה היא, היכן נגמרת הזהות העצמית של הקבוצה האתנית או העדתית והיכן מתחילה החברה. באימוץ גישת הפלורליזם התרבותי מאפשרת החברה קיום שוויוני של תרבויות נוספות לזו הדומיננטית, מתוך ראיה כי יש צורך בחיזוק הזהות הקהילתית המפתחת קונצנזואליזם של המשטר הפוליטי ופטריוטיזם. כאשר הדרישה לפלורליזם תרבותי עולה בקונטקסט פוליטי צריכה המדינה להחליט מהי הדרך הטובה לשמר את המסגרת ובו בעת לאפשר ביטוי עצמי. ברוב המקרים הדרישה נועדה כדי להיות חלק מהזרם המרכזי בחברה ולא להתבדלות ממנה (Kymlica, 1995:11)  .
סיטואציה זו מביאה אותנו למושג הדו-משמעי של רב-תרבותיות.

 

 

רב תרבותיות

המילה תרבות הינה מורכבת משום שבמובנה הצר, הכוונה למנהגים מסוימים, אתוס או ראיה של קבוצה או התאגדות ( ההומואים למשל). במובנה הרחב, תרבות יכולה להיות גם תרבות העולם המערבי. אולם שתי אלה אינן תרבויות אתניות: דרישה לרב-תרבותיות יכולה לעלות גם במדינה הומוגנית כאיסלנד, משום ששם ההתאגדויות נסמכות על מעמד, מין, נטיה מינית, דת וכו...
מדוע שפה ותרבות הם כה חזקים לרוב האנשים? ראשית, חברות תרבותית מעניקה אופציות בעלות משמעות במובן שהיכרות עם התרבות קובעת את גבולות הקהילה "המדומיינת". זהות תרבותית מספקת עוגן לזהות עצמית והביטחון של שייכות. אם התרבות אינה מכובדת בדרך כלל אזי הכבוד העצמי של חבריה גם מאוים.
אומה/ קהילה היא מדומיינת משום שגם החברים באומה הקטנה ביותר, לעולם לא יכירו את שאר חבריהם, לא יפגשו בם ואפילו לא ישמעו עליהם, אולם עדיין במוחו של כל אחד קיימת הדמות של קיומם המשותף.
אנדרסון טוען כי כל קהילה הגדולה מכפר היא מדומיינת משום שלמרות אי שוויון וניצול הקיים לעיתים, נתפסת האומה כאחווה (Anderson, 1991: 7). דמיון האומה מתחזק כאשר נשמר הזיכרון הקולקטיבי. שלא כאצל האדם, שלו יש התחלה וסוף, אין ללאום זמן לידה מוגדר והמוות- אם יתרחש, לעולם לא יהיה טבעי.
מדינה היא רב תרבותית, אם חבריה שייכים לאומות שונות או היגרו מאומות שונות, או אם עובדה זו מהווה אספקט חשוב של זהות אישית ושל החיים הפוליטיים (Kymlica, Ibid: 18). החברה האמריקאית מתמודדת עם שני כוחות מנוגדים- מסורת אחת המתעקשת על זהות אחידנית ואחרת על מסורת של מיעוט.
חברות רב-תרבותיות נוצרות דרך כיבוש או הגירה. לרוב תופסים הכובשים את המעמד הגבוה והופכים את המקומיים לבני מעמד נמוך. במקרה של הגירה, מסדירה החברה המארחת את ההגירה על ידי הצבת סייגים וסדרים ומפנה את המהגרים לעבודות דרושות. זהו הליך סלקטיבי שנועד לשמר את הדומיננטיות של הותיקים.
המאה ה- 20 תוארה כ"עידן ההגירה". מספר מסיבי של אנשים נעים מעבר לגבולות והופכים כל מדינה לרב-אתנית בהרכבה. מאה זו גם תוארה כ"עידן הלאומיות", כאשר יותר ויותר קבוצות לאומיות עברו ממקום למקום ושינו את זהותן. כתוצאה מכך החוקים בחייהן הפוליטיים של מדינות רבות, נקבעים על ידי פוליטיקה חדשה של שונות תרבותית. רבים רואים איום לדמוקרטיה הליברלית בשפת הקהילה או הקבוצה. החשש הוא שקבוצות נבדלות יחבלו במובן של זהות משותפת אזרחית המחזיקה את החברה הליברלית. אין זה מספיק להראות שזכויות מיעוטים עקביות עם עיקרון הצדק והחופש. אנו צריכים אף להכריע אם הן עקביות עם הדרישות ארוכות הטווח ליציבותה של דמוקרטיה ליברלית. בחברה המכירה בזכויות לקבוצות נבדלות, חברי קבוצה מסוימת נכנסים לתוך הקהילה הפוליטית לא רק כפרטים אלא אף דרך הקבוצה וזכויותיהם תלויות בחלקם בחברותם בקבוצה. עבור ליברלים, אזרחות היא בהגדרתה טיפול באנשים כפרטים עם זכויות שוות תחת החוק. חששם של מבקרי האזרחות המובחנת, הוא כי אם נעודד קבוצות באותם מונחים של אזרחות, נביט פנימה ונתמקד בשונותם,  אז התקווה לאחווה רחבה של החברה נזנחת. חשש אחר הוא שהאזרחות לא תוכל לבצע את תפקידה האינטגרטיבי החיוני כל כך  משום שהיא מפסיקה לשמש מכשיר לטיפוח תחושת קהילתיות ושכל ישר של מטרה (אין חוויה משותפת למצב משותף) (Ibid:174).

רבים מהליברלים לאחר מלחמת העולם השניה, סברו שסובלנות דתית המבוססת על הפרדת הדת מהמדינה, צריכה לשמש מודל לנושא האתנו-תרבותי. לפי תפיסה זו, זהות אתנית, כמו דת, היא משהו שאנשים צריכים להרגיש חופשיים לבטא בחייהם הפרטיים, אך אין זה עניינה של המדינה. חברי הקבוצות האתניות והלאומיות, מוגנים מפני אפליה ודעה קדומה והם חופשים לנסות לקיים כל חלק ממורשתם האתנית או מזהותם, העקביים עם זכויות האחרים. הפרדה זו של מדינה ואתניות, רואה הכרה ממשלתית או חוקית של קבוצות אתניות, או כל שימוש בקריטריון אתני, בחלוקה של זכויות, משאבים וחובות.
הגישה הרב-תרבותית דוחה את הדומיננטיות התרבותית של הקבוצה בעלת זכויות היתר ודורשת הכרה בערכיות הייחודית של כל התרבויות, במיוחד של הקבוצות המופלות לרעה.
כזכור, אחד המקורות לפלורליזם תרבותי היא ההגירה. מדינה תציג פלורליזם תרבותי אם היא מקבלת אליה מספר גדול של פרטים ומשפחות מתרבויות אחרות, כמהגרים ומרשה להם לקיים חלק מהייחודיות האתנית שלהם.
עד לשנות השישים היו צפויים המהגרים למדינות ההגירה הגדולות (קנדה, אוסטרליה וארה"ב), לוותר על מסורתם המיוחדת ולהתבולל לגמרי לנורמות התרבותיות הקיימות. היו קבוצות מהן אף נמנעה כניסה כסינים למשל, ובאוסטרליה התירו כניסה ללבנים בלבד. ההתבוללות נראתה נחוצה ליציבות פוליטית ואחר כך הוצדקה על ידי זלזול אתנוצנטרי בתרבויות אחרות.
בארה"ב קראו לכך "כור ההיתוך" ובקנדה- "פסיפס תרבותי". אולם בעוד שפסיפס אתני נושא עימו קונוטציה של כבוד לתרבויות המהגרים, הרי בפועל לא היתה החברה הקנדית סובלנית ואיפשרה לבחור בין שתי אופציות בלבד- האנגלית או הצרפתית.
בשנות השבעים חל שינוי בשלוש המדינות והתאפשר למהגרים לקיים אספקטים שונים של מורשתם האתנית. קימליקה מכנה את אותן מדינות כרב אתניות, משום שמתקיימות בהן תת-תרבויות במסגרת המוסדות הקיימים ושפה רשמית אחת (Kymlica, Ibid:16) .
אפשר לדמות את החברה לבני אדם: כשם שטבע האדם אינו מושפע על ידי ערך אחד, כך הקהילה הפלורליסטית מאופיינת בקשת רחבה של דעות ואמונות.
מדינה יכולה להיות בה בעת גם רב לאומית (כתוצאה מכיבוש או קונפדרציה) וגם רב אתנית (כתוצאה מהגירה), כמו קנדה וארה"ב. קנדה היתה הראשונה שעשתה שימוש במושג, במדיניותה לאחר שנות השבעים, בכך שקידמה רב אתניות, במסגרת המוסדות הלאומיים של התרבויות האנגלית והצרפתית, על פני התבוללות.
בכל המדינות הליברליות, אחד מהמנגנונים לאימוץ הבדלים תרבותיים היא ההגנה על זכויות אזרחיות ופוליטיות של הפרט. מבקרי הליברליזם וביניהם הקומונטרים והפמיניסטיות, טוענים כי ההתמקדות בזכויות הפרט משקפת תמונה אטומיסטית, מטריאליסטית, אינסטרומנטלית או קונפליקטואלית של יחסי בני אדם. צורות מסוימות של שונות תרבותית יכולים להתאפשר באמצעות צעדים חוקיים או חוקתיים, מעל ומעבר לזכויות הטבעיות של האזרחות. צורות מסוימות של הבדלים בין קבוצות יתאפשרו אם לחברי אותן קבוצות יהיו זכויות קבוצתיות מסוימות. אחת מצורות אלו, היא הזכויות הרב- אתניות. כאשר הניסיון להטמיע את המהגרים נכשל, התעורר הצורך במדיניות אנטי גזעית, תכניות לימודים להכרת ההיסטוריה ותרומת המיעוטים. צעדים לזכויות קבוצתיות ספציפיות (זכויות רב אתניות) נועדו לעזור לקבוצות אתניות ולמיעוטים דתיים לבטא את ייחודם התרבותי וגאוותם, מבלי שזה יפגע בהצלחתם במוסדות פוליטיים או כלכליים של החברה הדומיננטית. זכויות אלה נועדו לקדם אינטגרציה בחברה ולא ממשל עצמי.
זכויות על פי קבוצות משקפות גישה קולקטיביסטית או קומונטרית ולא אמונה ליברלית בחופש הפרט והשוויון. למרות שנושאי הדגל של זכויות הפרט טוענים שזהו פתרון זמני לבעיות של אי שוויון, אין זה סביר שהטבות הניתנות בחוק על בסיס של חברות קבוצתית, לא יחזקו את הקבוצה ואת גבולותיה. המודל הרב-אתני תומך ביכולתם של מהגרים לבחור בעצמם לשמר את זהותם האתנית. רוב הדרישות לזכויות רב אתניות באות מתוך צורך להגנה חיצונית ולא כהגבלה פנימית (דבר השכיח בקהילות דתיות) (Ibid: 47).
הקומונטרים מדברים בדרך כלל על הקשר עם תת קבוצות לאומיות- כנסיות, שכונה, משפחה, איגוד מקצועי ופחות על הקשר לחברה הגדולה הכוללת את אותן תתי קבוצות. התייחסותם היא לקבוצות המוגדרות על ידי תפישה משותפת של הטוב והם מבקשים לקדם "פוליטיקה" של הטוב הכללי שבה קבוצות יקדמו תפישה משותפת של הטוב, אפילו אם זה מגביל את יכולתם של הפרטים לשנות את מטרתם. הם מאמינים כי לחברים יש קשר חוקתי לערכי הקבוצה ולכן לא נגרם נזק על ידי הגבלת זכויות הפרט בכדי לקדם ערכים משותפים.
יכולתנו ליצור ולשנות את תפישת הטוב קשורה לחברותנו בתרבות קהילתית, מאחר והקונטקסט של ברירת הפרט היא טווח האפשרויות המועברות אלינו על ידי תרבותנו, החלטתנו כיצד להעביר את חיינו היא קודם כל עניין של גילוי האפשרויות של תרבותנו.

הדרישה לזכויות ייצוג על ידי קבוצות מקופחות היא דרישה להיכלל: קבוצות החשות שהן בחוץ מבקשות להיכנס לתוך החברה ושונותן היא זו המשמשת להן לכניסה. רוב הדרישות הפולי-אתניות הן עדות שחברי קבוצות מיעוט מבקשות להיות חלק מהזרם המרכזי בחברה.
הפילוסופיה שפוגמת ברב-אתניות היא האינטגרציה, אותה מבקשים רוב המהגרים, ולכן קשה לומר שרב-אתניות מבקשת גיטואיזציה. הניסיון מראה כי הדור הראשון והשני של המהגרים שנשארים גאים במורשתם הם גם הפטריוטים הגאים ביותר (Ibid: 176).
ביטוי עצמי אתני בארצות הברית היה מקביל פונקציונלית לשחרור לאומי במקומות אחרים בעולם. הוא שירת שלוש פונקציות: ראשית, הגנת האתניות מפני הטמעה תרבותית ר"ל, שמירת זכותם של המהגרים כפרטים, להפוך עצמם לקהילות תרבותיות ולשמר את דרכם הזרה. שנית, ציון הזהות - חגיגת הזהות היא חשובה משום שבין אם מדובר בהגירה או בכיבוש כוחות אלו פועלים להחלשת הביטחון הקומונלי. שלישית, בניין וקיום הקהילה המחודשת - בניית מוסדות, צבירת שליטה על משאבים והענקת שירותי חינוך ורווחה.
הסיבה שבארה"ב נשאר הפלורליזם בגדר ביטוי עצמי, היא שאף קבוצה אינה מבקשת להפוך את המדינה למדינת לאום. הפוליטיקה יוצרת קואליציות ובריתות והדמוקרטיה, שרואה בכל אזרח שווה לרעהו מקדמת אחדות בין פרטים לצד השוני בין הקבוצות (Van Dyke, Ibid: 146).
המדינה יכולה להתערב בשתי דרכים בסיסיות לבנות חיי קבוצה. היא יכולה לעודד את הקבוצה לארגן עצמה לצורך פעילות פוליטית ברמה ארצית. זוהי האוטונומיה האוטונומיסטית, שהיא הקרובה ביותר לשחרור לאומי בתנאים של רב תרבותיות. השפעת האוטונומיה היא בהגברת ומיסוד ההבדל התרבותי. כאלטרנטיבה, יכולה המדינה לפעול כדי להפחית את ההבדלים בין הקבוצות על ידי כינון דגם אחיד או הישגיות סימטרית לחבריה. כל קבוצה תהיה מיוצגת (אמנם לא באמצעות צעד קולקטיבי), ביחס שווה פחות או יותר בכל תחום של החיים - פוליטי, חברתי או כלכלי. זוהי אסטרטגיה אינטגרטיבית.
המדינה לא יכולה להפחית פוליטית את התבנית הפלורליסטית שהמהגרים וילדיהם קיבלו באופן ספונטני, משום שתבנית זו דינאמית ונצחית. קיומה תלוי בקיום נפרד של מה שמדינת הלאום והתיאוריה הקואופרטיבית מביאות: מדינה מאורגנת כך שתגן על זכויות, חברה המבוססת על עקרונות וולונטריים לקידום אינטרסים. קיום ושגשוג הקבוצות תלוי מאד בחיוניות המרכזים שלהם. אם החיוניות לא תתקיים, יהיה הפלורליזם תופעה חולפת.
מוביליות הפרט היא ערך מיוחד, אך גם מאפיין החולשה של הפלורליזם האמריקני למשל.
הוא גורם לקשר רופף בין המרכז לפריפריה ומשדר עולם ללא גבולות. בעולם זה, חיוניות המרכז נבחנת על ידי היכולת לאחוז באדם הפריפריאלי ולעצב את דמותו העצמית ואת אמונותיו. אדם זה חי ללא עוצמת המרכז, חייו מתקיימים בקהילה שאינה תומכת בו פרקטית וגם אינה צריכה לטפח בו את זהותו. המקום היחידי לשנות את אותם פרטים היא כשהם נצרכים חומרית. אמנם הרווח החשוב שלהם הוא בתחושת הגאווה, אולם כל עוד האתניות מתקיימת ר"ל, נחווית כמוצר קולקטיבי על ידי מספר רב של אנשים - יש בה היגיון להקצאת משאבים למרות המחסור המדינתי. גזענות היא המחסום הגדול ביותר לפלורליזם מלא ומפותח וכל עוד היא קיימת יטו קבוצות מיעוטים להפרדה ולהגדרה עצמית. מדינה המחויבת לפלורליזם, חייבת לפחות לדאוג לכך שהאפשרויות יהיו פתוחות לבני המיעוטים והיא תוכל לעשות זאת על ידי הבטחה שכל האזרחים יתחלקו בשוויון המשאבים.
זהות אתנית מעניקה משמעות לחיי אנשים רבים אך אין לה קשר עם מעמדם בחברה הומוגנית מבחינה תרבותית. שוויון בפני החוק מבטיח חופש בחירה ופעולה שיכולים להשתמש בהם בצורות שונות ולכן אין זה מקדם שוויון אמיתי בנסיבות החיים או בעמדה של כוח.
בחברות רב תרבותיות, קיום משותף של צורות חיים עם שוויון זכויות משמעה הבטחה לכל אזרח ההזדמנות לגדול בעולם שבו יש מורשת תרבותית ולגדל את ילדיו מבלי לסבול מאפליה עקב כך.
השאלה אם כן אינה אם לאפשר ביטוי עצמי למיעוטים אתניים או עדתיים, אלא איזה אופי ילבש ביטוי זה בחיים האזרחיים של המדינה מבלי לפגוע באחידנותה ובמחויבות לטוב הכללי. רוב החברות המערביות מקבלות נוסחה זו משום שזו הדרך היחידה לשמר את המסגרת הדמוקרטית ליברלית. כאשר הדרישה לפלורליזם הופכת פוליטית, עלינו לשאול מהם מאפייני הקבוצה ומהן מטרותיה הסופיות. אם קיים מתאם בין מיקום טריטוריאלי, דת ושפה, יכולה לעלות הדרישה לאוטונומיה תרבותית ואף לאוטונומיה לאומית. עם זאת יש לזכור כי  דרישות קבוצתיות הנוגעות לזהות הן בעיקר על רקע הצורך להגנה מפני החברה החיצונית , מבלי לפגום ברצון להיכלל במסגרת החברתית. ר"ל, המתח שבין חברה פלורליסטית לחברה מונוליטית יכריע את גורלה של החברה. מגמות הגלובליזציה, מחדדות את הצורך של האזרחים ליצור קבוצות הזדהות. מאחר והמדינה נתפסת לעיתים חלק מתהליך הגלובליזציה, פונה הפרט לקבוצת ההזדהות הקרובה לו. שם הוא מוצא לרוב את בני מעמדו, מינו, מוצאו או עדתו. תפקידה של המדינה, לווסת בין צרכיו התרבותיים ובין צרכיה הלאומיים, על מנת לקיים מסגרת דמוקרטית ליברלית.
הגישה התרבותית אמנם דוחה את הדומיננטיות של ההגמוניה, אולם רואה בייחוד התרבותי את היסוד להמשך קיומה של החברה. ככל שהפרט יהיה מחובר וגאה במורשתו, כך יהיה אזרח טוב יותר.

תפקיד התקשורת בחברה המודרנית

הערה: ממרחק זמן (2006) וכיועץ תקשורת בעל ניסיון רב, יש לומר כי ריבוי ערוצי המידע החליש במידה מסוימת את כלי התקשורת המובילים ומאפשרים הנעה לפעולה והתפתחותן של קהילות שיכולות להשפיע למרות חסמי כלי התקשורת המסורתיים. כאיש יחסי ציבור אני משתדל לעשות שימוש במגוון הערוצים העומדים לפני.

בשלב זה אבקש להיכנס לליבה של העבודה. התקשורת בחברה המודרנית היא אחד מעמודי התווך של החברה האזרחית. התקשורת ירשה את תפקידיה הרבים מן המפלגות הפוליטיות, מהשלטון, מהקהילה ואפילו מהמשפחה וממערכת החינוך. כוללותה מעניק לה כוח רב שיש לו השלכות על חייו הפוליטיים, התרבותיים והפרטיים של האזרח.
הדרישה לפלורליזם בתקשורת, נולדה ביום בו נולד העיתון הראשון, כמו גם הזיקה בין הפוליטיקה והתקשורת.
בפרק זה אבקש לתאר את תפקידיה של התקשורת בחברה המודרנית כחלק מהתהליכים החברתיים והפוליטיים.
האם התקשורת מצלמת מציאות חברתית נתונה או שמא יש לה השפעה על תהליכים?
האם התקשורת משקפת מצבים או שמא היא מעודדת שינויים?
זכותו של האזרח לגבש לעצמו דעה, להביעה בפומבי ולנסות לשכנע את זולתו בצדקתה, היא מן הזכויות הבסיסיות של כל אזרח במדינה דמוקרטית. מימוש ראוי לשמו של חופש הביטוי ייתכן רק על יסוד תשתית מעשית המאפשרת לכל אזרח לפעול כרצונו בתחום יסודי זה של חייו. התקשורת היא אחד המרכיבים העיקריים של התשתית המעשית הזו, כשהיא עצמה חופשית להביא בפני האזרחים מגוון רחב של דעות בנושאים המעסיקים את הציבור. התקשורת כראי החברה היא הנדבך העיקרי של התשתית האזרחית של חופש הביטוי, שהרי תפוצתה רבה, יריעתה רחבה ומאפשרת למגוון רחב של דעות לבוא לידי ביטוי, כאשר הציבור או חלק ממנו מעוניין בדיון הציבורי.
גם אם לא כל אזרח יכול להביע את דעתו בעצמו, עדיין בכוחה של התקשורת, במידה והיא חופשית ואחראית, להביא לידי כך שהאזרחים, רובם ככולם, ימצאו את דעותיהם או דומות לשלהם, או את מייצגי התרבות שלהם באים לידי ביטוי ברור.
קיומה החופשי של התקשורת ולרבות העיתונות הוא אחד התנאים ההכרחיים לקיומה של שיטת ממשל דמוקרטית של ממש. עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית מציידת את האזרח במכשיר אפקטיבי לניהול חייו האזרחיים. איום על חופש העיתונות ועצמאותם של כלי התקשורת הוא איום על יכולתם של האזרחים לתפקד לפי ראות עיניהם, במסגרת שיטת הממשל הדמוקרטית.
כיום, יותר מתמיד, מתווכת התקשורת בין האזרח למדינה ומקרבת אותו למערכות השלטון ולמידע. המשטר הדמוקרטי מיסד את הצורך בהידברות בין השליטים לנשלטים מתוך תפיסה רעיונית כי ללא מסגרות העיתונות החופשית, לא תהא לאזרח גישה משמעותית, אל השלטון, ואל תשומת הלב של זולתו, כדי להתבטא בפניו.
במשטר הדמוקרטי נועד לתקשורת תפקיד מרכזי במתן מידע לאזרח, על מנת שיוכל לקחת חלק בתהליך הפוליטי. כלומר, להעמיד לרשותו את המידע הדרוש לו כדי שיוכל למלא את התפקידים המוטלים עליו במשטר. המידע הוא אחד הנכסים החיוניים בחברה המודרנית, כאשר המאבק על הגישה למידע הוא בין השאר פוליטי והשליטה של אמצעי התקשורת יוצרת עוצמה פוליטית. אמצעי התקשורת זקוקים לפוליטיקה מהיותה מקור מרכזי למידע הנוגע לכלל הציבור  והפוליטיקה זקוקה לתקשורת על מנת לשפר את איכות שלטונה. ככל שאמצעי התקשורת נפוץ יותר, כך הוא עשוי להקנות תחושה בממסדים השונים ובציבור הרחב- כי הוא בעל השפעה ניכרת וכי יש ביכולתו לעצב דעות ואמונות.
למאבק על הגישה למידע והבעלות עליו יש גם תוצאות פוליטיות: כאשר נענה השלטון לתביעות לאספקת מידע, הוא מעביר חלק מעוצמתו לאמצעי התקשורת ובכך מחזקם כמוקד של עוצמה פוליטית כפולה, שכן נוסף לתפקידי התיווך שהם ממלאים, יש בידם שליטה גם על המידע. בהיותם מוקד של עוצמה פוליטית, מתערבים אמצעי התקשורת בתהליך הפוליטי ומעורבים בו. בהתאם לכך, גם גוברים הנטיות מצד המוסד הפוליטי לפקח על פעולתו, להציב לה סייגים ולקבוע כללי משחק שיאפשרו דו-קיום נוח עימו.
בשונה ממתווכים אחרים כמפלגה או איגוד מקצועי, אין אמצעי התקשורת מעוגנים באופן רשמי ומוצהר במערכת הפוליטית והם נוטלים חלק בתהליך הפוליטי ללא מעמד ממוסד.
יש המגדירים את מוסד התקשורת כרשות הרביעית (נוסף למבצעת, המחוקקת והשופטת) ובשונה מהרשויות האחרות עומדים הם לבחירה מידי יום ביומו (במובן הבחירה לרכוש עיתון או לשוטט בין הערוצים) ונתונים תחת הסדרים מוסדיים שונים. תפקיד התיווך הפוליטי הוא תוצאת לוואי של נוכחותם בזירה. מתוך תפקיד זה ניתן לומר כי לתקשורת יש השפעה על ההשתתפות הפוליטית: מטרתה היא שפרטים וקבוצות יוכלו להשפיע על ההיגוי של המערכת שלהם, כלומר על הדרך שבה היא מתפקדת בה ועל ההחלטות המתקבלות בה.                                                            
כדי למצות את תהליך ההשתתפות הפוליטית ואת יכולת ההשפעה על ההיגוי אומר גלנור  ( גלנור, 1985), צריכה להתקיים זרימה מעגלית של מידע: מן האזרחים אל הממשל (כדי להביע עדיפויות ולהגיב על פעולות הממשל). על מנת שהשפעה זו תוכל להתקיים דרושים שלושה תנאים: ראשית, שהאזרחים יוכלו להעביר (מתוך שוויון) מידע על אודות העדפותיהם. שנית, שלמידע זה יהיה משוב ושלישית, שזרימת המידע תיעשה ללא כל התערבות ומבלי שיחולו עליה מגבלות.
בתקשורת מקובל לראות ערוץ מרכזי, אם כי לא בלעדי, להעברתו של מידע כזה ומידת החשיפה של הפרט לתכנים המועברים באמצעותה, נחשבת למדד עיקרי לרמת ההשתתפות הפוליטית שלו. אולם, דינה גורן (גורן, 1993: 134) מפרטת שני פרדוקסים הנוגעים לזיקה שבין התקשורת וההשתתפות הפוליטית:
פרדוקס ראשון הוא, כי מידע אינו ערובה להשתתפות ולמעורבות פעילה. גורן אומרת כי החיפוש אחר מידע מכלה את "האנרגיה האזרחית" של הפרט ואין הוא בא כלל לידי מעורבות פעילה. תופעה זו נקראת "הדיספונקציה המרדימה" של צריכת יתר של תכנים פוליטיים באמצעות התקשורת. פרדוקס שני מראה כי העיתונות הפופולרית לסוגיה מתרחקת מהעיסוק המעמיק בשאלות פוליטיות מתוך חשש שעיסוק כזה ירחיק מעליהם את קהלם.
בין יתר תפקידיה של העיתונות הוא לדאוג שהשוויון בין האזרחים יתקיים על ידי פונקצית הפיקוח והביקורת, אולם לטענתה של גורן, מתנערת התקשורת הפופולרית מאחריות "ותחת להביא את קהלם לרמה גבוהה יותר של מעורבות פוליטית, הם בוחרים להיכנע לטעמו ולכוון את המסרים שלהם אל המכנה המשותף הנמוך ביותר" (שם: 136). התוצאה היא שהפער והיעדר השוויון בין ההמונים ובין האליטות השולטות ממשיך להתקיים ולטענתה, יש אפילו עניין ישיר בהנצחת הפער הזה.
הוויכוח אם כן, סביב הגדרת תפקיד אמצעי התקשורת בחברה מתרכז בשאלה אם אמצעי התקשורת אכן מתווכים ומקשרים בין חלקי החברה, או שמא הם מבליטים פערים ובכך תורמים להנצחתם. הטענה העולה מכך, היא שהתקשורת בעצם מזינה את עצמה ומלבה אירועים כדי לתת הצדקה לקיומה: פרשת נערת הליווי ערב תבוסת נבחרת ישראל מול דנמרק (מעריב, 18.11) התעוררה על ידי מעריב (בזמן שבעל העיתון, שהוא גם העורך הראשי נתון לחקירה פלילית) ויצרה סנסציה של חקירות, התבטאויות פוליטיות ודרמות אחרות.
"סנסצית הסמים בגואה" גם היא דוגמא להגזמת התקשורת בנוגע לתופעת מסיבות האסיד במזרח הרחוק המשופע במטיילים ישראלים צעירים שאך השתחררו מהצבא (מעריב, 1995).
אירועי "פעמוני היובל (1998) במסגרת חגיגות החמישים למדינה עמדו בצילה של פרשת הצנזורה על מופע  להקת בת-שבע.
התבטאותה של תיקי דיין (מאי 1999) לובתה ועלתה לסדר היום בתכניתה של שלי יחימוביץ' שהקדישה תכנית שלמה לנושא והביאה להקצנה של התבטאויות פוליטיקאים ששיאן היה באמירתו של רוה"מ נתניהו כי השמאל שונא דתיים, מזרחים ועולים.

האם אכן ניתן להציג רק את העובדות כהוויתן? האם הטלויזיה הינה מדיום כה מופשט, כך שאפשר לספר סיפורים ללא פואנטה או להציג עובדות ללא אקספוזיציה?
רבים מהעוסקים בעיתונות מנסים לשכנע כי הלשון שקופה, ר"ל עשייתם העיתונאית הינה שיקוף המציאות ותו לא (רועה, 1994: 130). אותם אנשים מסרבים גם באופן עקבי להכיר בכך שעבודתם היא סוג של התבטאות אנושית המהווה חלק מתיעוד היסטורי בן מאות שנים, תיעוד שהוא בעצם סיפור סיפורים ומכאן שכתיבתם ודיווחם הוא נרטיבי. מערכת חדשות בעיתון או טלויזיה, משתמשים באותה עגה מקצועית. המילה "אייטם" היא מילה נרדפת לסיפור ויש סיפור חלש ויש סיפור טוב.
רועה טוען כי "הלשון היא מכשיר להתמודדות עם תפיסת העולם בעינינו ועם מטרות וצרכים שהגדרנו לעצמנו...הלשון יודעת להעמיד פנים כאילו היא ניטרלית ופסיבית, כאילו אינה מתערבת בתוכן הדברים וכאילו איננה משתתפת בתהליכי תקשורת על מרכיבי הכוח, האינטרס, השכנוע והאידיאולוגיה התלויים בהם תמיד" (שם:131). זוהי ההתיימרות של להשיג אפקט של שקיפות. רועה ינק  מתוך אמירתו של דרידה "שום דבר בעולם אינו מדבר בעד עצמו, מפני ששום דבר אינו ראשוני, מוחלט ולא יחסי למשהו אחר" (שם: 12). להשגת אותו אפקט של שקיפות נוקטים אנשי תקשורת "ברטוריקה של אובייקטיביות" (ע"פ רועה), שבה מדברים על עובדות ועל אינפורמציה. אולם להבנת הנרטיב צריך להבין את המכניזם עימו מתמודד העיתונאי: סיפור טוב צריך שתהא בו דרמה ופואנטה. יש צורך שהדמות המצוטטת או המופיעה על המסך תעביר מסר שיעורר הזדהות או תיעוב, כעס או אמפטיה.
חנה הרצוג ( הרצוג, 1994: 166-194) בספרה "נשים ריאליות" טוענת כי "אמצעי התקשורת נתפסים בקרב קהל הקוראים והצופים כמי שמביאים דיווח על המציאות, על העולם כפי שהוא ועל המתרחש בו". העניין שהציבור מגלה בחדשות וב"מה כתוב בעיתון" מגדיל את כוחם של אמצעי התקשורת בהבניית התמונה שיש לקהל הצרכנים על טבעה של המציאות בה אנו חיים.
התפיסה הביקורתית שמקורה באסכולה הניאו מרקסיסטית לא רואה באמצעי התקשורת מתווכים ניטרליים, אלא נוטים, במודע או שלא במודע, לצידם של השלטון והמנהיגים. חסידי התפיסה הזו טוענים כי "אמצעי התקשורת הם חלק בלתי נפרד מהחברה הקפיטליסטית ולפיכך גם חלק מהממסד שלה. הם מונעים על ידי אינטרסים כלכליים ושואבים את פרנסתם מן המצב הקיים ועל כן גם מעונינים בהנצחת היציבות ובשימור הסטאטוס-קוו הפוליטי, שכן כל שינוי וזעזוע עלולים לסכן את רווחת הארגון התקשורתי" (כספי, לימור, 1995: 6). על פי תפיסה זו, העוצמה הכלכלית היא הקובעת אילו קולות ודעות יישמעו באמצעי התקשורת ואילו יאלמו ויעלמו. כתוצאה מכך טוענים מחזיקי התפיסה כי יש התעלמות מקבוצות העלולות לגרום לערעור המערכת, או להרעת תנאי הקיום של אמצעי התקשורת. העובדה כי מרבית אנשי התקשורת עצמם (מו"ל, עורך, כתב, מפיק...) משתייכים לאליטה החברתית השולטת במדינה, משמשת לחיזוק הטיעון.
גישה זו אינה אלא ביטוי מודרני לביקורתו של מרקס על החברה הקפיטליסטית: "רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים, כלומר, המעמד שהוא העוצמה החומרית השלטת בחברה מהווה בעת ובעונה אחת גם את עוצמתה הרוחנית" (שם: 7).
אמצעי התקשורת מהווים אחד מכלי ההפצה והקיבוע של מה שנתפס כ"שכל הישר" או המובן מאליו. הם משמשים מכשיר אידיאולוגי להבטחת הסדר החברתי הקיים ולהעברת תפיסות הגמוניות. אמצעי התקשורת פועלים במסגרת הדברים המוסכמים- הקונצנזוס- אך גם יוצרים אותו. הם חלק מתהליך דיאלקטי של יצירת הסכמה- מעצבים קונצנזוס תוך כדי שיקופו.
יצירת ההסכמה אינה ברמה של שינוי עמדות, אלא באישוש תכניות חשיבה בסיסיות המארגנות את הסדר החברתי. העבודה האידיאולוגית הנעשית על ידי אנשי התקשורת נעשית במידה רבה בצורה לא-מודעת, תוך כדי קבלה של הרבה הנחות יסוד של מבנה וסדר חברתי. ריבוי המחלוקות והדעות המוצגות בתקשורת יוצר מראית עין של אוביקטיביות. החופש היחסי והאוטונומיה מהם נהנים אמצעי התקשורת, מאפשרים להם לשוות למציאות המוצגת על-ידם, אופי של עובדתיות ולטשטש את האופי הכוחני שלהם. האופי ההגמוני של המדיה נובע מכך שהיא מציגה לפני הצרכנים מרחב של אפשרויות ויוצרת אשליה של חופש, בשעה שבפועל מוצאות מכלל בחירה אפשרויות רבות, משום שלא חושבים עליהן כלל ( וימן: 1996, 405).
מחקרים מצאו כי חדירת הכבלים והוידאו גרמה לצופים לשנות את הקצאת משאבי הזמן הפנוי ותשומת הלב, לרוב על חשבון אמצעי תקשורת אחרים או נוהגי בילוי וכן, כי חדירת השימוש בלוויינים והחשיפה לערוצים בינלאומיים הביאו למתכונת אחידה של תכנים ( שם, 396). השפע התקשורתי האדיר שמספק "המסך הקטן", יוצר בלבול הבא לידי ביטוי ב"דלגנות" (ZAPPING) ולא להיצע אמיתי וחופשי של תכנים (שם, 405).

הול (Hall, 1980: 128-138) מסביר שמה שמתרחש באמצעי התקשורת הוא פוליטיקה של משמעויות. יש מאבק על משמעויות ובתוך המאבק הזה זוכות תבניות חשיבה מסוימות לדומיננטיות ואילו האחרות נדחקות לשוליים. בפוליטיקה כזו מתרחשים שני דברים: נקבע השיח הדומיננטי ובו זמנית נוצרת תחושה או אשליה של פלורליזם, כאילו ניתן לבחור.
השיח התקשורתי והטלויזיוני מכונן על ידי יחסים של כוח. פוקו טוען שהכוח ארוג בתוך התהליך התקשורתי באותה מידה שהוא קיים בכל האפיקים החברתיים האחרים. יחסי הכוח מושרשים במערכת של רשתות חברתיות ויש צורות שונות של הבניית כוח (Foucault,1984:417-432). לכל חברה יש משטר אמת משלה וקהילת השיח מבטאת את השיח הדומיננטי. קהילת השיח מפעילה מערכות של הדרה, הפרדה והגבלה, על מנת להשיג את יעדיה. באמצעות שעתוקו של השיח הדומיננטי מוגדרים הגבולות החברתיים, כך שניתן ללמוד מי נמצא בתוך הקולקטיב ומי מורחק ממנו.
בפועל, הפער והיעדר השוויון בחברה, בין האליטות השולטות ושאר הציבור מתקיים בשתי חזיתות: חזית אחת הן הבעלויות הצולבות והקשרים בין האליטות השונות, המשמשים חסמי כניסה לשכבות רחבות בציבור (תופעה הקיימת גם בתחומים אחרים). חזית שניה, היא הנצחת הפערים דרך ייצוג חסר או חוסר ייצוג כלל, לקבוצות באוכלוסיה.

המאפיינים הכלכליים של התקשורת:

אחת הדילמות הקשות הנובעות כתוצאה מהתנגשותם של שני הערכים, קפיטליזם ודמוקרטיה, היא השליטה והבעלות על אמצעי התקשורת בעולם המודרני. ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום תקשורת ההמונים יוצרות פילוחים חדשים של אוכלוסיות ונגישות מקסימלית לאזרח.
האם שיקולים כלכליים יכולים לפגוע ביציבותה של החברה הדמוקרטית ובבניתה של החברה האזרחית? האם ניתן לקיים פלורליזם אמיתי תחת בעלות ציבורית או פרטית?
עד כה ראינו כי הנטייה לשקף תרבות הגמונית, מקורה גם משיקולים כלכליים (השאיפה לרייטינג מובילה לתכנים קונצנזואלים), וגם משיקולים פוליטיים (לשמר את שלטון התרבות הדומיננטית).
בבואנו לנתח את התקשורת בסוף המאה העשרים, מחובתנו להדגיש שמדובר בתעשיה, אשר בראש ובראשונה מטרתה היא הרווח הכלכלי. המונופולים נעלמו ובמקומם התפתחו האוליגפולים. אין זה אומר שאנו מתעלמים מההיבטים הנוספים שיש לתעשיה המורכבת והמיוחדת הזו, כמו למשל, החיים הציבוריים והפוליטיים בהם היא פועלת ומקומה בטכנולוגיה המתפתחת או ייחודם של השווקים מולם היא פועלת.
אבל כדי לנתח את התנהגותה ולהבין חלק חשוב ממניעיה, נזקקים אנו להסבר הכלכלי, שכן בתעשייה הזו מעורב הון רב המקנה לבעליו כוח פוליטי-חברתי משמעותי.
אם בשנות ה- 80 דיברנו על בעלויות משותפות של איילי הון עם אנשי תקשורת מקצועיים, הרי שבשנות ה- 90 עדים אנו להשתלטותן של חברות כלכליות על כלי התקשורת ועל אוריינטציה מוטת רווח. לימור ( כספי, 1997: 31) מצביע על העובדה כי בראש כל תאגידי התקשורת בישראל עומדים אנשי עסקים ומתחתם פועלים העורכים. לשינוי זה  השפעה ישירה על העיסוק העיתונאי: שימת הדגש על תכנים יותר בידוריים ופחות אקטואליים, ירידת שכרו ומעמדו של העיתונאי והעסקת עיתונאים בשכר זעום. באגדיקיאן (1992, מצוטט ע"י לימור, שם: 33) מראה כי רוב תעשיית התקשורת בארה"ב מצויה בידי 25 תאגידים גדולים השולטים על רוב תעשיית הקולנוע, הטלויזיה והעיתונות הכתובה.
אחת הסכנות הגדולות היא שככל שמספר השחקנים הגדולים יקטן, יהיה קשה יותר להיכנס למעגל השחקנים ומכאן הפגיעה בתחרות החופשית. פגיעה נוספת היא הסכנה לשכפול מסרים ומשמעויותיהם, או אפילו צמצום מגוון הדעות מלמעלה. בכל אמצעי תקשורת חבויה הנטיה להיצמד לזרם המרכזי של הלכי הרוח וההשקפות הרווחות בציבור, על חשבון קיפוח הדעות של קבוצות חלשות ושוליות, כל שכן כאשר המדובר בקונצרן כלכלי החולש על ענפי תעשיה מגוונים. ככלל ניתן לקבוע כי ככל שהעיתון נהנה מתפוצה גדולה יותר- וממילא, פונה לקהלים הטרוגניים- כן קטנים הסיכויים שהבעלים יקריבו את הבסיס הכלכלי של עיתונם על מזבח רעיון מסוים.
תאבונם הגדול של תאגידי (ברוני) התקשורת גורם לסגירתו הכמעט הרמטית של השוק בפני גורמים חדשים ו"ל בליעתם של אלו שכן הצליחו לחדור. הבלעדיות והדומיננטיות של מספר תאגידים כלכליים בולטים בשוק התקשורת מעניינת במיוחד כאשר נבחנת התופעה מההיבט הפוליטי. ומה אם התאגיד ינסה לכוון תהליכים פוליטיים-חברתיים גדולים ומורכבים בהרבה, בבחינת "בעל המאה הוא בעל הדעה", ומה אם הם מעודדים מגמות פוליטיות ארוכות טווח- שינסו לשרת את האינטרסים שלהם ולהנציח את הדומיננטיות שלהם?
דניס מקוויל (Maquail, 1989) מבדיל בין שני סוגים של שווקים, מולם פועלת התקשורת:
1.  צרכני המוצרים ושירותים ציבוריים.
2.  שוק המפרסמים: חברות כלכליות שמטרתן להשתמש בכלי התקשורת כדי להרוויח כסף.
בשני השווקים הללו יש מחזורים גדולים של כספים. הכסף שהצרכנים משלמים נגבה בשתי צורות עיקריות: אגרות ותשלום של מנוי (כבלים או עיתונות).
השוק השני של המפרסמים- כלי התקשורת מוכרים לו את הגישה לקהל באמצעות פרסומות.
השוק מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של התעשיה. מרגע שעברנו אל תקשורת תלויית שוק
מפרסמים, הרי שמשתנה הרווח הופך לדומיננטי והוא מכוון את כלל הפעילות.
מקוויל טוען שהתקשורת המקצועית "מתכופפת" בגלל שיקולי רווח. כלומר, פוחת משקלם של השיקולים המקצועיים לטובת שיקולי מקורות הרווח. טענתו השניה היא שהאינטרסים של המפרסמים (המשלמים) משפיעים על תפקודה של התקשורת, על תכניה ומגבילים בעצם את האוטונומיה וחופש הפעולה של העיתונאים.
אליבא דה- מקוויל, כדי הבין את אופן פעילותו של כלי תקשורת מסוים, יש לבדוק את השווקים אליהם הוא פונה ואז נבין איזה מקור כספי משפיע עליו. מקוויל מציע דגם מקורי שטיפל בנושא הבעלויות בתקשורת. מבחינתו, מדובר בחלוקה על פני רשת. כאשר בקצה אחד מדובר בתקשורת של כלכלה חופשית המאופיינת בבעלות פרטית על תקשורת, ברוני תקשורת ומיקסום רווחים. המימון מגיע אך ורק מהרווחים מהפרסומות. כלומר, תקשורת תלוית תפוצה- רייטינג. התחרות אמורה להיות מקסימלית. בקצה השני מדבר מקוויל על כלכלה הנשלטת על ידי המערכת הפוליטית, המאופיינת בבעלות בלעדית של הממשלה. המימון מגיע מהממשלה ואין מה לדבר על תחרות. בנקודת האמצע מציב מקוויל את כלכלת התקשורת הציבורית המאופיינת בבעלות מעורבת. המימון מגיע מאגרות מנויים ומתקציב ממלכתי. התחרות מוגבלת- הבעלויות יכולות להיות: ציבוריות ממשלתיות ופרטיות.
 

טשטוש הגבולות בין בידור ואקטואליה:

בקטע זה ברצוני להמחיש את המסגרת הפוליטית והכלכלית שבה מתקיימת התקשורת. טשטוש הגבולות בין הבידור והאקטואליה הינו אחד המאפיינים הבולטים של התקשורת בשני העשורים האחרונים. ניתן להבין זאת מתוך שיקולים כלכליים ומתוך שיקולים של הנצחת הסדר החברתי. האם יכול כלי תקשורת להביא לידי ביטוי את כלל הדעות הרווחות בחברה?, האם יכולים כל המגזרים לקבל ביטוי תרבותי הוגן ונקי מדעות קדומות? האם בתחרות הקיימת ובמבול האינפורמציה ניתן לגעת לעומק ב"חומרים קשים"?
צ'רלס רייט (Right, 1985) עמד על פונקצית התיווך של התקשורת, המשמשת כמרחב הציבורי שבו מקבל הציבור את האינפורמציה. רייט מנה חמש פונקציות שהתקשורת ממלאת:
1. סיקור- הפחתת חוסר הודאות ומסירת מידע.                                            
2. פרשנות- מתן הקשר, תיאום והסבר המידע.
3. יצירת מורשת והמשכיות- יצירת מסגרת של כללי משחק, טוהר השפה וסוציאליזציה.
4. בידור- נועד בעיקר להפגת מתחים
5. גיוס- משלבת את פונקציות הפרשנות והעברת המורשת. המערכת הפוליטית מגייסת את התקשורת לקידום ערכים משותפים ומעודדת אנשים לקחת חלק בתהליך הפוליטי.
בהתייחסו לפונקצית התיווך שממלאת התקשורת, טען דן כספי (רחל לאל, 1994) כי "הטיפול באקטואליה מעמיד כל ערוץ תקשורת כמתווך במערכת החברתית הכללית. מי שאיננו מטפל באקטואליה אינו מתווך בין השכבות השונות, בייחוד בין הממסד הפוליטי לבין הציבור ונעשה לעוד ערוץ אחד, בידורי ולא רלוונטי...ואולם ערוץ פרטי אינו יכול לוותר על מעמד המתווך הפוליטי ועל כן התיווך הפוליטי נכנס למתכונת של פורמטים בידוריים. התחליף שנמצא כמתאים לפונקצית התיווך של ערוץ פרטי הוא השילוב בין בידור לבין אינפורמציה" (שם).
כספי תולה את האשם בעיקר בתרבות הרייטינג (שם:90). אך לא רק ברייטינג תלוי "האשם": חנה אדוני הצביעה על תופעה שבה הטלוויזיה מבליטה משתתפים בעלי עוצמה ובולטות פוליטית ולא את האחרים. הפרדוקס הוא בכך שהעיתונות הפופולרית, ע"פ אדוני, מתרחקת מהעיסוק המעמיק בשאלות פוליטיות מתוך חשש שעיסוק כזה ירחיק מעליהם את קהלם וכך סכסוכים חברתיים מוצגים הצגה פשטנית וסנסציונית (שם: 140).
גם וולספלד חקר בנושא והצביע על כך שלקבוצות חברתיות חלשות, רק גימיקים יכולים לאפשר כניסה, ולו גם בדלת האחורית אל התקשורת. הדגש, הוא טוען, הוא על דרמה, על הצגת מציאות בדרך אלימה יותר (שם:146). כדוגמא ניתן להביא את חברי הארגון "פעולה ירוקה" וארגונים ירוקים אחרים, המוצאים עצמם מתבצרים על עגורנים ונקשרים לחביות כדי למשוך תשומת לב ציבורית; פועלים העומדים בפני פיטורים מבעירים צמיגים ומתבצרים במפעל; הומואים ולסביות עורכים מפגני ראווה ברחובות ת-א כדי להביא למודעות צבורית;
אדוני, אם כן, טוענת כי בכל אקטואליה יש כיום יסודות ברורים מאד של בידור ובכל בידור יש יסודות של אקטואליה והגבולות אינם ברורים כלל.
תהליכים כלכליים המלווים את התקשורת בשנות התשעים, גורמים לכרסום בחלק מהפונקציות הנ"ל. בשל הצורך לעשות רווח, מצטמצם תפקיד הסיקור, עד כי לעיתים נעלמים תחומים שאין רייטינג בצידם ותופס פחות מקום בשלל האינפורמציה הזורמת לציבור הצרכנים. בהקשר הפרשני, ניתן לומר כי, ככל שתפוצתו של אמצעי תקשורת כלשהוא גודלת והולכת הוא נוטה לטפח קונפורמיות וממילא נמנע מלשקף דעות שנתפסות על ידו כחריגות (Merton &Lasersfeld, 1971:459-480) (ראה מדורי הדעות בשני העיתונים הגדולים) ולעיתים אף ניתנת פרשנות מגמתית. 
הטלויזיה, אשר נתנה לצפיה את תחושת הצוותא שהחליפה את ההליכה לתיאטרון או לקונצרט או לאסיפה פוליטית, כדי לחלוק בחוויה עם אחרים הנמצאים שם, הינה המדיום הדומיננטי במרחב הציבורי והיא מספקת דימויים סימבולים. השיח הטלויזיוני מתערבב עם התנסויות אחרות של חיי היום-יום, לעיתים מתעמת עימם, לעיתים מאשר ועיתים ממסגר באורח מיתי. למדיום הטלויזיוני יש נטיה לקבע ולחזק סטראוטיפים:
בין אם מדובר בשידור ציבורי או מסחרי, הטלויזיה היא במידה רבה מדיום שיווקי מעצם הווייתה, משום נטייתה לפנות לציבור רחב ככל האפשר. במקרה של השידור הציבורי- משום המחויבות לכלל הציבור לשקף אתוס לאומי, במקרה המסחרי, כדי להגדיל אחוזי צפייה שעל פיהם נקבע תעריף מסגרות הפרסום.
משום היותה מדיום שיווקי, חייבת הטלויזיה להציג תכניות שיפנו למספר רב ככל האפשר של צופים. הפקתה של תכנית נמדדת על פי מידת הצלחתה בעונה הקודמת ונתוני הצפיה. הדבר אמור בעיקר לגבי השידור הציבורי בישראל, המתחרה בערוץ המסחרי למשל, בקניית הזכיון לשידורי כדורגל. קהל היעד, אם כן אינם המבקרים ואף לא קבוצות לחץ, אלא ההמון. תיאורטיקנים של חברת ההמון מאמינים כי בחברה המודרנית נוצרה דיסאינטגרציה תרבותית, מלווה בדיסאוריינטציה פוליטית וחברתית (Iyenger, 1991:83). במצב שבו יש התמקצעות, הטרוגניות והבדלים רבים בציבור, הקשר בין המדינה והאינדיבידואל נחלש מאד. שני הסברים לתופעה זו- האחד, הוא הנטיה לקהילתיות אתנית, עדתית או אורבנית  בכדי למצוא זהות. השניה, מבול המידע וריבוי הדעות גורמות לאדישות  פוליטית המתבטאת בעיקר באחוזי הצבעה נמוכים בבחירות  פוליטיות.
בביקורתה בשנת 1997, טענה ויין (Ibid:95) כי ישנם אספקטים רבים בחיים המודרניים שהם מחוץ לשליטתנו. בגלל שאנשים חשים חסרי ישע, הם הופכים תלויים לחלוטין בטלויזיה כתחליף לדבר האמיתי. התמורה, היא טוענת, הטלוזיה הופכת הרסנית משום שהרעיונות, הדימויים והסמלים, מועברים באמצעות אותה שליטה בקהל.
חוקרים מסכימים כי העיתונאות המערבית הינה מערכת אזהרה חברתית החושפת את היוצא מן הכלל יותר מאשר את הכלל, את השונה יותר מהנורמלי, הדיסונאנס ולא את ההרמוניה (Ibid:91). תמר ליבס טוענת כי ייצוג הקונפליקט נוטה לפשט את חיי היום-יום למשתתפים סטראוטיפים- ככל שפעולה תהא אלימה יותר, כך תגדל האפשרות של קבוצה, או נציגה, לעבור את מחסום העורך ולהופיע בטלויזיה או מעל גבי העיתון. אחוז ניכר מבין המופיעים בתכניות האירוח, למשל, משתייכים לקבוצות סטיגמטיות ומתויגים ע"פ סטייתם החברתית. הסטיה היא יחסית לתרבות ולחברה ומשתנה מזמן לזמן וממקום למקום. התיוג או הסטיגמה משמשים לזיהוי הסוטים, להבלטתם מבחינה חברתית ולהבדלותם מהאחרים. לסטיה איפוא, נועד תפקיד חשוב בחברה, שכן גבולות הקולקטיב מוגדרים באמצעותה. אריקסון (Erikson, 1973: 20-30) טוען כי הסטיה עוזרת באופן פרדוקסלי לשמור על קונצנזוס חברתי וכי החברה מעוניינת בהמשך הסטיה ורואה בה מנגנון התורם לשמירה על יציבותה.
סוגיות תפקיד התקשורת ותיפקוד העיתונאי מעלה מן הסתם את שאלת ההתמקצעות של העיסוק העיתונאי. במדינות רבות בעולם מסתמן תהליך של התמקצעות המקצוע. התהליך הוא איטי בעיקר משני טעמים: דרישה לרישוי או גיוס עיתונאים מעוררת התנגדות מחשש להתערבות גורמים חיצוניים ולפגיעה בחופש העיתונות ובאוטונומיה. הכשרה מקצועית מצד האוניברסיטאות נתקלת אף היא בבעיה משום חששה של הקהילה המקצועית שיישמט מידיה את השליטה הבלעדית על ידע מקצועי ומיומנות. האקדמיה מצידה, התעוררה רק בשנים האחרונות בהבינה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בלימודי העיתונות, הפרסום ויחסי הציבור.  במצב זה מוצאת עצמה התקשורת לרוב, קולטת אנשים חדשים על סמך מעגלים חברתיים ולא על פי יכולות.

2.3 סיכום
בחלק זה ביקשתי להראות כי המפתח לחוזקה של חברה אזרחית הוא היכולת של הקבוצות השונות בחברה, לפעול בצורה הרמונית, מתוך מחויבות לתהליכים הדמוקרטיים ולקבלת כללי המשחק. העולם החדש מאופיין בתהליכי גלובליזציה הנובעים מההכרה כי לא ניתן לקיים היום משק סגור. תהליכים אלה גוררים עימם גם נדידה גדולה של תושבים ממדינה למדינה המביאה את ארה"ב ואירופה לפתוח את גבולותיהן מתוך שיקולים סוציו- אקונומיים. פתיחת הגבולות ושיתוף הפעולה הכלכלי והפוליטי לא הכניעו את הלאומיות, אולם יצרו בעיות זהות לאזרחים, בין אם בהחלשות הזיכרון הקולקטיבי בחברה בה הם חברים ובין אם בזיקה לחברה אליה הם הצטרפו לא מכבר. טשטוש הגבולות הפוליטיים הביאו לדרישה לעיבוי הגבולות החברתיים ולהתכנסות לתוך מסגרות הזדהות מצומצמות , אף יותר מאלה הלאומיות.
במציאות זו יש לאמצעי התקשורת תפקיד חברתי ופוליטי עצום. לבד מסך התפקידים שנמנו, התקשורת היא מקור המידע העיקרי המעצב דימויים, מביא פרשנויות, קובע את הגבולות החברתיים והפוליטיים ובורר את העיקר מהטפל (או להיפך). למידע הזה יש כוח אינטגרטיבי או מפריד ובהקשר זה יש לציין את הדיספונקציה המרדימה, הגורמת לציניות ולאדישות במקרה הטוב ולהתרחקות הפריפריה או קבוצות פריפריאליות מן המרכז, במקרה הרע.
אמנם, המציאות, כפי שהבאתי אותה מובילה אל הטענה כי התקשורת, באופן כללי עובדת תחת שלטון הקונצנזואליזם ופועלת תחת התרבות הדומיננטית בחברה, בדרך של הדרת מיעוטים, הדגשת היוצא מן הכלל, ושיקוף האידיאולוגיה השלטת, אולם כשם שבכך טמונים זרעי הכישלון, כך ניתן לתרום לחיזוקה של חברה פלורליסטית ולנצל את העוצמה הטמונה בתקשורת לבינוי האומה.
בבואי לשאול היכן משתלבת התקשורת בתהליכי בינוי האומה, אם כן, עולה כי בסופו של דבר התקשורת היא הדבק החברתי, בעלת תפקיד בלתי אפשרי של ביטויי פלורליזם מחד והקפאת המצב הפוליטי, של ביטויי רב- תרבותיות מחד, ו"דיכוי" דרישות לאומיות.
תפקידה של התקשורת מתעצם אם כן, ככל שהמציאות הפוליטית מתפתחת והדרישה לייצוג פוליטי ותרבותי עולה מאחר וכמשקפת תרבות מוטלת על התקשורת אחריות בבניית המסגרת החברתית- תרבותית של החברה.
כמעט כל המדינות המערביות מאופיינות בגלי הגירה משמעותיים. נטייתה של המדינה לשמור את זהותה הלאומית מתנגשת עם דרישת המיעוט האתני או העדה להיבדלות ולשימור המסורת שלו, או לפחות ליטול חלק בעיצוב הזהות הלאומית. השאלה הנשאלת היא: במצב של רב- תרבותיות מהי מטרתו של אותו מיעוט ומהי מידת הפלורליזם שיכולה מדינה לאפשר מבלי שתיפגע זהותה הלאומית.
במקרים רבים משקפת התקשורת מרכיב חשוב במשוואת ההתנגשות. אם לא תיטול חלק בתהליכי החיברות, היא תמעל בתפקידה. על פניו, על מנת לכונן דגם אחיד בחברה, קיים הצורך באסטרטגיה אינטגרטיבית. אולם כפי שהראיתי כבר, מדיניות של "כור היתוך" איננה מספקת מענה לרב תרבותיות וכי הדרך היא חיזוק המשותף תוך כיבוד והדגשת המפריד.
כפי שהראיתי, לתקשורת יש השפעה חשובה על מגמות ותהליכים חברתיים, משום מרכזיותה. השפעתה חורגת משיקוף המציאות משום שעליה לענות על שאלות כמו חופש הביטוי, ייצוגיות וזכות הציבור לדעת.
המידע הוא כוח. המידע המגיע ברובו מן המערכת הפוליטית מתנקז ברובו לתקשורת הכללית. העברת המידע מעצבת את התודעה הציבורית ויכולה ליצור הסכמה וקונצנזואליזם על ידי אישושן של תבניות מחשבה בסיסיות המארגנות את הסדר החברתי, או לאדישות וקונפליקט כאשר מטשטשים הגבולות בין בידור ופוליטיקה וכאשר מתקיימת הדרה של ציבורים מהתקשורת הכללית.
במציאות רב- תרבותית ורב- ערוצית, יש צורך בבחינה מחודשת ובהגדרה מחדש של תפקידי התקשורת, תוך התמקצעות העוסקים בה.
תפקיד התקשורת מורכב וחשוב יותר משום שעליה גם לחזק את האתוס הלאומי אולם בה בעת גם לשמר ולטפח את הזהויות האתניות כדי ליצור סינתיזה ולמלא את החלל שנוצר כתוצאה מטשטוש הגבולות הלאומיים  במסגרת תהליכי הגלובליזציה.
בהמשך העבודה אעשה אבחנה בין תקשורת ציבורית ומסחרית, אולם טרם זאת אבקש להכליל ולומר כי יהא מעמדו של כלי תקשורת אשר יהיה וקהל היעד אשר יהיה, על כל כלי התקשורת לאמץ אמות מידה ציבוריות אחידות למרות השונות במסרים ובפונקציות שממלאים כלי התקשורת השונים. יש לפעול לחיזוק תפקידיה המסורתיים של סיקור ופרשנות, חינוך והמשכיות, בעיקר במדיומים המצויים תחת פיקוח ציבורי.

חלק שני- ככל העמים או עם נבחר?

ישראל היא מדינת הגירה, שחלק גדול מחבריה היגרו מאומות שונות וחלק אחר כתוצאה מכיבוש. ישראל היא מדינה רב תרבותית מתוקף היות המרכיב התרבותי אספקט חשוב בשיח הציבורי ובמערכות החברתיות. עובדת קיומן של "מובלעות תרבותיות" בעיקר במובנן התקשורתי, בקרב כרבע מהציבור הישראלי (ערבים, חרדים, עולי חבר העמים), מחזקת את ההכרה כי לתקשורת יש תפקיד מכריע בבניית השיח התרבותי/ חברתי. בחלקים הבאים אבחן את החברה הישראלית ואת התקשורת הישראלית ואראה כי כמו ישראל היא מקרה מיוחד, למרות תהליכים אוניברסליים שעוברים עליה.

1.2 ישראל כמדינת הגירה

לאחר הבהרת שני המושגים: חברה אזרחית ופלורליזם בפרק הקודם, ברצוני להתקדם ולצייר את קווי המתאר שבהם החברה הישראלית מתקיימת ועימם צריכה התקשורת הישראלית להתמודד.
בפרק זה אבקש להגדיר את קוויה הכלליים של החברה האזרחית בישראל. כדי להכריע האם ניתן לקיים ביטויים תרבותיים החורגים מההגמוניה, יש לראות אלו כוחות פוליטיים, תרבותיים וחברתיים מתקיימים בה.
האם סיימה מדינת ישראל את תהליך בינוי האומה וכעת עומדת יחד עם אומות אחרות בפני תהליכי גלובליזציה. האם בצל הסכסוך הישראלי- ערבי, והמשך קליטת העליה יכולה ישראל לאפשר לעצמה תהליכים של רב- תרבותיות?
ישראל נולדה כמדינה לאומית יהודית - ומאפייניה הלאומיים מוסדו, כמובן, כהמשך להיסטוריה הדתית, התרבותית, הלאומית והמדינית של העם היהודי ההיסטורי.
לתנועה הציונית שהגדירה עצמה כתנועה הלאומית של העם היהודי, מקורות שונים שהעיקרי בהם היא הדת היהודית: לדת היהודית השפעה על צביונה של המדינה במובנים הבאים- הדת היהודית קבעה את ארץ ישראל כארץ היעד להגירה ולהתיישבות; סמלים ושפה; הדת שימשה מכנה משותף ליהודים שבאו מכל תפוצות העולם; גבולות הזהות הקולקטיביים נקבעו על ידי החגים והמועדים שכולם יהודיים; הדת שימשה בסיס ללגיטימציה למדינה המסתמך על "ההבטחה האלוהית" ו"זכות האבות".
שאלת קיומה של זהות ישראלית קשורה קשר הדוק להיותה של ישראל מדינת לאום. קביעה זו מתבססת על שתי סיבות פורמליות: 1. עפ"י המיתוס המקובל בישראל, מדינת ישראל אינה שייכת לתושביה, אלא ליהודי העולם באשר הם. 2. בישראל אין זהות בין אזרחות  ולאומיות, ולעומת זאת יש בה זהות בין לאומיות ודת. רוב הישראלים הלא יהודים מוכרים בישראל כבני הלאום הערבי, בתוקף היותם דוברי ערבית ולא רק בשל זהות דתית הומוגנית. רגש זהות לאומית חיובי הוא בראש ובראשונה רגש בלתי מחייב: קיומו ותוכנו הם מעניינו של הפרט. שנית, רגש הזהות הלאומית החיובי אינו מתבטא בעוינות כלפי אומות אחרות. שלישית, הפרט אינו חייב לראות את האינטרס הלאומי עין בעין עם ממשלתו ואינו חייב לתמוך בהחלטותיה. הכרה בכך שאדם יכול להיות חבר בלאום מבלי להשתייך לדת הלאומית היא תנאי מוקדם להכרה בעצם קיומה של האומה, והכרה זאת היא תנאי מוקדם לכל פתרון לבעיותיה של האומה במסגרת של מדינת  לאום נורמלית (אגסי, 1991: 13).                                                                          
אם בשנים הראשונות לקום המדינה היו הגבולות צרים, הצמיחה הגיעה לשיאים והאוכלוסיה היהודית שילשה את עצמה והיתה לרוב מכריע, הרי שאם סיפוח השטחים נסקה התמונה. הצמיחה נעצרה לאיטה וההשקעה בביטחון גזלה חלק משמעותי מהעוגה הלאומית. גבולות המדינה התרחבו וסיפחו אליהן מאות אלפי ערבים. כך קרה גם לאותו אתוס ציוני שהלך וגווע עם תחושות הראשוניות והחלוציות שליוו את המדינה בעשרים השנים הראשונות. בעשרים השנה שלאחר מלחמת ששת הימים הוחלפו בהתפכחות מרה והתעוררות מהחלום. תופעות חדשות; כמו הירידה מהארץ והעדתיות הפוליטית והתרבותית החלו לכרסם בחלום ה"אתוס הציוני" ובתקווה לעיצוב זהות ישראלית. אתוס משמעו זהות חברתית המורכבת מאידיאולוגיה, היסטוריה ומהחברה הקונקרטית. ה"אתוס הציוני" היה מבוסס במידה רבה על שלילה: גלות, מסורת, דת. ערכים שנבנו מאנטי על בסיס שבירה והתארגנות זרמים אקראיים של אידיאולוגיה. מהשנים הראשונות לישוב היו בחברה ישויות שונות. הקיבוצים היו האליטה החברתית, איכרי המושבות היו האליטה הכלכלית והעליה הגרמנית הביאה את תרבות המערב. ה"אתוס הציוני" שנבנה בתקופת הישוב הוא זה שהתווה את הזהות הישראלית. מי שהיה רחוק מהאידאה נותר בחוץ. האתוס רצה חברה הומוגנית ובעלת קווי מיתאר דמוקרטיים, שוויוניים, סוציאליסטיים, אנטי-גלותיים, חילוניים, מודרניים ולמעשה, מערביים. הישראלי שהצטייר בעיני רוחה של החברה המתגבשת עם קום המדינה, היה נכדו של החלוץ ובנו של הפלמחניק (הפטיש 1992: 18). מאות אלפי העולים שבאו מרצות המזרח בשנות החמישים , איימו על זהותה של החברה הרצויה שנוצקה לתוך "כור ההיתוך". החברה שנוצרה היא פסיפס של גלויות ועדות, כאשר תרבותן של הקבוצות הדומיננטיות הפכה לתרבות המובילה ותרבות הקבוצות האחרות נתפסה כשולית, פולקלוריסטית.
המדינה הנורמלית היא מכשיר העומד לשירותו של האינטרס הלאומי ונותנת ביטוי לרצונם הטבעי של בני האומה להתקיים ולחיות בשלום ובביטחון. בישראל המצב שונה: בגלל הבלבול בין דת ולאום, ישראל נתפסת כמדינת העם היהודי ולא כמדינתה של האומה הישראלית. כתוצאה מכך הישראלים אינם מבחינים בין מצב היהודים בעבר, כקהילה דתית חסרת מנגנון מדיני, שהסתגלה לחיים בצל איום קיומי, לבין מצבו של ציבור לאומי המודע לעצמו, העושה שימוש במדינתו כדי לספק את האינטרסים שלו ושל כל פרט בתוכו.
ניתן לראות  בשנת 1967 כמציינת את תחילת המעבר למצב של "מדינה קהילתית" שבתוכה מתקיימות שלוש קהילות: היהודית, הערבית שנהנית מאזרחות המדינה והפלשתינית. מדינה קהילתית היא מדינה הכוללת בתוכה יותר מקהילה לאומית אחת, אולם השליטה המוסדית, הפוליטית והסמלית שבה היא בידי קהילה לאומית אחת בלבד, המעניקה לה גם את זהותה ההגמונית (Gramsci, 1971). מצב זה גרם להתפתחותן של תרבויות משנה פוליטיות ואף משפיע על אופיה של החברה ושל השסעים בתוכה.
"זהות קולקטיבית" בחברה הישראלית הוא מושג מורכב המכיל בתוכו זהות יהודית, זהות ציונית וזהות ישראלית (אורי רם, 1993: 14).
זהות יהודית- מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לכל יהודי העולם. עקרון זה היווה צידוק להקמת המדינה ולהמשך קיומה הייחודי. כדי להזדהות עם החברה היהודית- ישראלית, לא רק שעל היחיד לזהות עצמו כיהודי, אלא אף עם העם היהודי בעולם.
זהות ציונית- נראה כי קיימת הסכמה לגבי שני יסודות עיקריים המגדירים את המושג ציונות: האמונה בחשיבות המשך קיומה של היהדות כעם וההכרה שריכוז יהודים במדינה יהודית קריטי להבטחת קיום זה.
זהות ישראלית- אדם יכול לראות עצמו יהודי וציוני אך עדיין להיות מחוץ לגבולות המדינה. זהות ישראלית יכולה להתבטא ברצון להישאר בארץ עם תקווה להמשכיות. דבר שני הוא תחושת הביתיות והשייכות בישראל.
מורכבות הזהות הקולקטיבית בישראל, הדורשת הזדהות בו זמנית כיהודי, ציוני וישראלי, מעלה את בעיתיותה כמוקד לאינטגרציה של החברה.
הגישה המוסדית להתמודדות עם בעיית הזהות בישראל , היתה של "כור ההיתוך"- יציקת היהודים מבין כל הגלויות לתוך כור גדול, בציפייה להתגבשות "ישראלי" חדש. בפועל נוצר מצב שבו יהודי מזרחי זוהה עם היהודי "המכוער" שהוא חלק מהמזרח ויש לנהוג בו זלזול, לעומת מושג "הצבר" שהוא מושג אשכנזי מובהק (רובינשטיין, 1977: 102). יצירת פלורליזם תרבותי בישראל, בתחילתו לא נבע מתפיסה של שוויון ערך תרבותי, אלא מניכור שמקורו בסטריאוטיפים הדדיים. ההשתחררות ממדיניות תרבותית תוקפנית, שבמרכזה תפיסת "כור היתוך" ו"דור מדבר", הובילה, חרף סטריאוטיפים הדדיים, גם למעין רומנטיזציה של התרבות המסורתית.

החברה הישראלית, היא חברה שיש בה מתח כפול ומכופל: מחד, מתח של חיים בצפיפות על פיסת אי פוליטי ומאידך, מפגש תרבויות ועדות שונות. מתח כפול זה יוצר את התירה הבסיסית של החוויה הישראלית. במישור הלאומי ישנו לכאורה ליכוד ושותפות גורל ואילו במישור החברתי מוצאים לעיתים, קונפליקט תרבותי ועוינות חריפה בין אנשים בעלי זהויות תרבותיות שונות.
במדינת ישראל חמישה שסעים המפצלים את החברה הישראלית. למעט השסע היהודי- ערבי שהוא דיכוטומי במהותו, שאר השסעים אמנם נבדלים בתוכנם זה מזה, אך גם חופפים זה לזה, שכן לסכסוכים החברתיים אין מוקד מרכזי אחד שיש בו כדי להבליט את הסכסוך ולגרום בכך להחמרתו.
כמובן שיש פער בין מצב של קיפוח לתודעת קיפוח והחברה הישראלית כחברה רבת שסעים, לא יכולה היתה להגיע לכלל אינטגרציה חברתית ופוליטית בלי שמרכזה הפוליטי והתרבותי יפתח מנגנונים לויסות קונפליקטים שמקורם בשסעים החברתיים. מתקופת היישוב ועד היום טופלו הקונפליקטים האידיאולוגים, לרבות בין דתיים לחילוניים, בדרך של טיפוח תרבות פוליטית המבוססת על מיקוח, פשרה ופלורליזם של תרבויות משנה אידיאולוגיות שכל אחת מהן טיפחה את ערכיה היא במובלעות מוסדיות ייחודיות. דוגמאות לכך הן שיטת הזרמים בחינוך וסוגיית החוקה לישראל.
ישראל של שני העשורים האחרונים עברה תהליך המקביל לזה שחל במערב- החזרה לתחרותיות בלתי מרוסנת של השוק החופשי. אייזנשטדט העיר כי את המוסדות הסולידריים הייחודיים של החברה הישראלית מאפיינת העובדה שהם נוצרו וגובשו בתקופת טרום המדינה. הסולידריות החברתית שמאפיינת מוסדות כמו הקיבוץ, המושב, ההסתדרות וצה"ל, עומעמה זה מכבר ופינתה מקומה לתהליכים של אינדיבידואליזם.

· השסע היהודי- ערבי:
סמי סמוחה טוען כי ישראל היא דמוקרטיה אתנית וזאת משום שיש בה אמנם מוסדות דמוקרטיים, אולם במקביל גם העדפה מוסדית של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת. סמוחה מסביר כי בהקשר של רוב יהודי ומיעוט ערבי, ישראל אינה עומדת בקריטריון של דמוקרטיה רובית פתוחה, שכן אזי המשמעות תהא הפיכתה ממדינה יהודית למדינה ישראלית. במצב זה תופרט האתניות, ערבים ויהודים יוכלו להתערב זה בזה וזהות ולאומיות כל ישראלית יקומו (Smooha, 1990: 395).
ישראל גם איננה הסכמית, משום שכדי להיות כזו עליה להפוך למדינה דו-לאומית שבה מעמד היהודים והערבים שווה והמשאבים מחולקים בצורה יחסית. דמוקרטיה אתנית היא צורת משטר המשלבת הענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות ליחידים ומתן זכויות קיבוציות מסוימות למיעוטים, יחד עם מיסוד שליטתה במדינה של קבוצה אתנית אחת. הדמוקרטיה אתנית, עפ"י סמוחה, מכוננת על ידי המתח השורר בין שתי מחויבויות פוליטיות שהוגדרו כבר בהכרזת העצמאות: המחויבות לשמירה על אופייה היהודי של המדינה והמחויבות לדמוקרטיה ולשוויון בפני החוק. ישראל היא מדינה אתנית על פי חוק על פי החוק הישראלי משתייך כל אדם לקהילה דתית אשר יש לה יכולת שיפוט מלאה על מעמדו האישי. אמנם נישואים בין אתניים אינם בלתי חוקיים, אך אין החוק מקל עליהם. על פי האידיאולוגיה הרשמית, יכולות הציונות והדמוקרטיה לדור יחדיו.
סמוחה מראה כי למרות כל חילוקי הדעות בין הזרמים השונים בקרב ערביי ישראל, קיים קונצנזוס לגבי נושאי מפתח בהקשר של היחסים בין יהודים וערבים. למעט ארגון בני הכפר כל המפלגות מבקשות לראות בקיום משותף יהודי-ערבי במדינה דמוקרטית יהודית.
המדינה מכירה בערבים כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי . הערבים מאורגנים, כמו היהודים, כעדה דתית, המסדירה בעצמה את כל ענייני האישות של חבריה. אך מעמדה של העדה המוסלמית אינו שווה למעמדה של העדה היהודית השלטת. המצב חוזר על עצמו כאשר המדובר בשפה הערבית למרות שסימנים של שינוי לחיוב ניכרים בדעת הקהל היהודית (אורי רם, שם: 191).
מאידך נהנים הערבים מרמה גבוהה של מיעוט תרבותי מכמה סיבות: מערכת חינוך נפרדת במימון המדינה; החופש לשמר ולטפח את תרבותם ולקיים קשרים עם שאר העולם הפלשתיני; ריכוז גיאוגרפי. למרות זאת התרבות הערבית אינה נחשבת כחלק מהמורשת הלאומית, אלא כתרבות נפרדת של מיעוט ואפילו כנחותה.
בעת המעבר מישוב למדינה, השינוי הבולט ביותר היה הכללתה של אוכלוסייה ערבית גדולה בתחום הריבונות הישראלית. ההגדרה הדואלית- לאומית מזה ודתית מזה- של האוכלוסייה הערבית בישראל, הביאה לידי כך שמשך העשורים הראשונים למדינה היתה ההתייחסות לערביי ישראל כאל מיעוטים (שם: 193 ). ר"ל, היהודים מוגדרים כעם והערבים, כציבור המורכב מיחידים בעלי זהות משותפת ואף יתרה מכך- כערבים ולא כפלשתינים. הערבים, המהווים כ- 20% מאזרחי המדינה, היו נתונים עד 1966 תחת ממשל צבאי. אמנם ניתנה להם זכות לבחור ולהיבחר לכנסת, אולם במקביל נשלל מהם חופש התנועה . מעמדם הנחות של ערביי ישראל בולט אף יותר בהשוואה למעמדם של הדרוזים. העובדה שערביי ישראל אינם משרתים בצה"ל היא ביטוי בולט לאי התערותם בחברה. עד 1967 היתה בעייתם של ערביי ישראל בעיקר בעיה של השתלבות מיעוט לאומי לא גדול במשק, בפוליטיקה ובחברה בישראל. תוצאות המלחמה הקנו משמעות חדשה לזהות הלאומית של ערביי ישראל משום שהסכסוך הישראלי- ערבי הפך לבעיה של יחסים בין קהילות המצויות במסגרת טריטוריאלית אחת. המפגש עם ערביי השטחים אמנם לא פתר את בעיית כפל הזהות שלהם, אך הביא בעקבותיו לחידוד תודעתם הלאומית והקצנתה.
ההקצנה בעמדות חלה בד בבד עם השתלבותם בכלכלה, בחברה ובתרבות בישראל משום שלמרות השיפור שחל במימד הכלכלי והעליה ברמת החיים השסע הלאומי המוגדר במונחים תרבותיים נותר בעינו (ליסק והורביץ, 1990: 73).
ישראל היא מדינה יהודית. אזרחיה שאינם יהודים מורחקים ממעגל החיים הציבוריים ונעשים לאזרחים ממדרגה שניה (אין הדבר אמור רק לגבי אזרחיה הערבים של המדינה אלא אף לגבי העולים הלא יהודים ממדינות חבר העמים וציבור העובדים הזרים). במקרה של ערביי ישראל, הניכור שלהם מחולל את תהליך הפלסטניזציה המואץ שאנו עדים לו כיום. יש להבין תהליך זה במובנו האתני- תרבותי ולא כשאיפה לאומית- טריטוריאלית, שכן רובם הגדול של ערביי ישראל ויתרו זה מכבר על שאיפה לאומית (אל חאג', 1988 :36).
האוריינטציה הדומיננטית במגזר הערבי היא מסורתית, בעוד שבחברה היהודית, האוריינטציה היא מודרנית יותר. על אף ריבוי מצבי המפגש בין שתי הקהילות, עדיין נותרה הנטייה לסגרגציה. משאלים שנערכו בקרב בני נוער הצביעו על ריבוי דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים בצד היהודי ועל הקצנה בקרב סטודנטים ערבים (ליסק וקני פז, 1996: 92).
ערביי ישראל לומדים על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך הישראלי, בשונה מערביי השטחים הלומדים בדרך כלל על פי תכנית הלימודים הירדנית בגדה ובמזרח ירושלים והמצרית בעזה. שוני זה גורם פער תרבותי אשר נוטה להתאזן תחת השפעתם של אמצעי התקשורת ההמוניים.
מאז תחילת שנות השבעים בולטות מספר התפתחויות בקרב הערבים בישראל בתחומי חיים רבים וביניהם גם בזירה הפוליטית: תהליכי מודרניזציה ועליה ברמת ההשכלה; הוגבר המאבק למען שוויון אזרחי; הוקמו גופי הנהגה פנימיים כועדת המעקב; גידול בפריון ובעקבותיו גם שיעורם היחסי של המצביעים הערבים גדל (שם: 92).

 

· השסע בין דתיים וחילוניים:
בדומה לשסע הלאומי, גם הדת מהווה גורם מפצל בחברה הישראלית. גם שסע זה מהווה במידה רבה בסיס לגיוס פוליטי ולהתבדלות חברתית ותרבותית.
למרות שמבחינה חוקתית, אין הדת היהודית דת המדינה, הרי מעמדה הוא שקובע את דפוסי יחסי הדת והמדינה בישראל ואת מידת ההשפעה שיש לדת על המרכז הפוליטי בה.
ליסק והורביץ מגדירים את השסע הדתי- חילוני בשלושה הקשרים שונים (ליסק והורביץ, שם: 91): ההקשר החברתי והפוליטי שעניינו במידת ההפרדה בין דתיים וחילוניים; ההקשר המשפטי הקובע את מעמדם הפורמלי של המוסדות הדתיים ואת מידת אכיפתם של היבטים שונים של ההלכה היהודית על חיי הפרטים והציבור בארץ; ההקשר האידיאולוגי המתמקד בשאלת המשמעות הדתית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לא ניתן לדבר על השסע כשסע דיכוטומי, אלא על גוונים לאורך רצף דתיות.
ההבדלים במיקום על הרצף דתיות- חילוניות משתקפים גם במידת הפתיחות של הרשתות החברתיות של דתיים, מסורתיים וחילונים. קיים מתאם גבוה בין קיום מצוות קפדני ואורח חיים חרדי ובין הנטייה להתבדלות חברתית וגיאוגרפית ומידת מחויבות נמוכה למרכז הלאומי.
בצד חלוקה בין חרדים ודתיים קיימת כמובן גם חלוקה בין החרדים לבין עצמם, המתייחסת לעדתיות ולחצרות השונות.
המידה הרבה ביותר של התבדלות קיימת בקרב חוגים חרדים המבקשים להתנתק מזיקה כלשהי לערכים ממלכתיים, למוסדות השלטון ולשירותי הרווחה. חוגים אלה נוטים גם לגיטואיזציה בתחום הפוליטי והכלכלי ובעיקר בתחום החברתי- תרבותי ולמעשה, בהקשר לקבוצה זו, ויתר הממסד הישראלי על חלק מהחובות המוטלות על כלל האזרחים.
למרות ואולי בגלל ויתורים אלה והנטייה להתבדלות, נקודות החיכוך בין החרדים והחילונים, שאינן מרובות, הינן בעלות עוצמה רבה. בהקשר זה יש להזכיר את "מלחמות השבת", הריבוי הטבעי והתרחבות אזורי המגורים, נושא הגיוס לצבא והפטור הניתן לאלה ש"תורתם אומנותם", החפירות הארכיאולוגיות, ואת התקציבים המועברים לישיבות ולרשת החינוך העצמאי.
נקודות חיכוך אלה משקפות פער בין הנטייה להתבדלות פיזית, תרבותית וחברתית מחד, ובין השתתפות פוליטית היוצרת זיקה אל המרכז מאידך. הסתירה בין אחוז ההשתתפות הפוליטית וההזדקקות למוסדות המדינה מצד אחד ואי קבלת עליונותה, וריבונותה מצד שני, מגבירה את השסע ואת רמת החיכוך בין שני הציבורים- החילוני והחרדי.
בניגוד לחרדים, למחנה הדתי אין גבולות ברורים בשל גיוונו בין אלה המכנים עצמם חילוניים מאמינים, דרך מסורתיים וכלה בגוונים באורתודוכסיה. מכל מקום, ציבור זה מקיים זיקה הדוקה למרכז התרבותי והפוליטי של החברה הישראלית ורובו המכריע בעל אידיאולוגיה ציונית מובהקת המתבטאת גם בייחוס משמעות דתית למדינת ישראל. בשונה מהמחנה החרדי, ההצבעה פחות הומוגנית משום שהנטייה להתבדלות חברתית בקרב ציבור זה נמוכה בהרבה מאשר בקרב הציבור החרדי. גם במקרה של הציונות הדתית ניתן להבחין בהתבדלות תרבותית ואף אקולוגית מסוימת, שביטויה הבולט הוא תחום החינוך. החינוך הממלכתי דתי שהולדתו בתקופת היישוב וקיומו תולדה של פשרה פוליטית הוא גורם מכריע ביחסים שבין דתיים וחילוניים ובהתפתחות הקהילתית של הציונות הדתית. ההבדל בין המחנה החרדי לבין המחנה הלא חרדי הוא למעשה עניין של דגשים. אגודת ישראל והמפד"ל תומכים בדרך כלל בהסדרים פרטיקולריים למחנה הדתי ולהרחבת השפעת הדת על כלל החיים הציבוריים בארץ. יתרה על כך, במחנה הדתי- לאומי חלה תזוזה מגישה שביקשה לנצל את הכוח הפוליטי לחיזוק מעמד הדת במדינה לגישה שרואה בהלכה קו מנחה גם בשאלות לאומיות מרכזיות שאינן קשורות במישרין ביחסים בין הדת והמדינה. החוגים הדתיים- לאומיים ובראשם אנשי יש"ע מובילים קו זה במאבק על שלימות הארץ ועל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק כאשר נימוקים הלכתיים הפכו לאמצעי של שכנוע פוליטי (פישר בתיאוריה וביקורת, 96': 235).
התכהותה של הכיפה הסרוגה באה לידי ביטוי בגידול בפטורים משירות צבאי הניתנים לבני ישיבות מציבור זה, בגידול בהשפעתם של מנהיגים רוחניים ופוסקים על הציבור הדתי- לאומי ועל מנהיגיו, על התכנסות באזורים גיאוגרפים ועל שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות בהצעות חקיקה בנושאים דתיים.
בצד התמורות במחנה הדתי - לאומי חלה התקרבות בחלק מהציבור החרדי שגם היא תרמה לצמצום הפער הפוליטי בין שתי הקצוות. ש"ס וחלקים מאגו"י אימצו את הקו הניצי בפוליטיקה והרחיבו את תחומי פעילותן הפוליטית מעבר לתחום המצומצם של הבטחת האינטרסים של הציבור הדתי (שם: 98).
עובדה בולטת בש"ס היא הפרופיל החברתי של בוחריה, החל בחילוניים גמורים וכלה באברכים. נציגיה של ש"ס (אשר מגדילה את כוחה מבחירות לבחירות בהתמדה), מעורבים בעיצוב המדיניות הכלכלית ובתיווך בין מרכיבי הקואליציה השונים בתקופת משברים. השימוש שעושה ש"ס בתקציבים מקופת המדינה לפעולות חברה, רווחה וחינוך מחזקות את כוחה ואת מאגר בוחריה מחד אך גם מגדילה את רמת החיכוך עם הציבור החילוני.
בהיבט החוקתי, אופייה של ההלכה כמערכת משפטית כוללנית, גורם לכך שבישראל בעיית הסדר היחסים בין דת למדינה אינה בעיה חוקתית עקרונית בלבד, אלא בראש ובראשונה, בעיה בזיקה בין חוקי המדינה לחוקי ההלכה. בישראל אמנם אין דת מדינה, אולם גם אין בה הפרדה בין דת למדינה. עד כה הבעיה החוקתית נעקפת בדרך של הימנעות מחקיקת חוקה אלא שהחוק הישראלי גם מקנה להלכה היהודית מעמד משפטי מחייב לגבי יהודים בכל הנוגע לדיני אישות וחוקים שונים נחקקים, חלקם אוכפים נורמות דתיות, כשמירת שבת, על כל הציבור בישראל, חלקם מבטיחים הספקת שירותי דת באמצעות המדינה וחלקם מייצגים השפעה של המשפט העברי על המשפט הישראלי.
הפניית תושבי ישראל היהודים מטעם החוק למשפט הדתי בכל הנוגע לדיני אישות, הופך אותם בהקשר זה, מאזרחי המדינה לבני קהילה דתית.
השסע הדתי- חילוני אם כן, הוא תופעה של פלורליזם תרבותי שיש לו השלכות חברתיות, פוליטיות ומשפטיות. גילויים מסוימים של השסע בפרט  בהקשר של הציבור החרדי משקפים גם פלורליזם לרבות הפרדה במגורים וברשתות החברתיות. לגבי קבוצות מצומצמות של חרדים קיצוניים שאינם מכירים במינם ישראל קיימות אפילו תופעות של מעין פלורליזם מוסדי. למרות ההשלכות הרחבות של שסע זה אין כמעט חפיפה בינו לבין השסע המעמדי כלכלי, העדתי והלאומי למעט השסע האידיאולוגי עמו קיימת חפיפה מסוימת.
השסע הפך בולט יותר בשני העשורים האחרונים בעיקר בשל החפיפה לשסע האידיאולוגי והתקרבותם של החוגים החרדיים למרכז הפוליטי.
בעשורים אלה גם רואים עליה ניכרת בשיעור של שתי הקבוצות הקיצוניות, החרדים מחד והחילוניים מאידך ומחקרים מראים (גוטמן אצל ליסק וקני פז, 1996: 63) כי יותר אנשים מגדירים עצמם חילוניים בהשוואה להוריהם, ר"ל, הקיטוב גדל.
עם זאת, ש"ס הצליחה לעצור במידה מסוימת את תהליכי החילון במגזרים מסוימים של עדות המזרח (דורון וקוק, 99': 98), בהצליחה בעיקר בישובים בהם אחוז הדתיים גבוה מ- 30% ונמוך מ- 50% ושהם לרוב ריכוזים המזוהים עם הליכוד. פעילותה של ש"ס השפיעה על תהליכי ההתערבות בחיי החברה בישראל ודחפו את שאר המפלגות הדתיות למרכז הפוליטי ולתחרות בין המפלגות הדתיות השונות. קוק ודורון מתארים את תהליך התעצמותה הפוליטית של ש"ס כתוצאה מחוסר היכולת של הנהגת המדינה בזמן הקמתה להגדיר את מעכת היחסים בין דת ולאומיות. הימנעותן של שתי המפלגות הגדולות לעסוק בנושא, תרם לדבריהם, "להחרפת הבעיה ולחיפוש מבוהל אחר נתיבים חלופיים. ש"ס היתה מוכנה וקיבלה בזרועות פתוחות יהודים מסורתיים וחילוניים שבחיפושיהם אחר זהות לאומית, נתקלו בתשובה דתית" (שם: 98').
אחד ההיבטים החשובים ביותר של השסע הדתי הוא הקשר בינו לבין מפת המפלגות. אחוז הציבור הדתי אשר הצביע למפלגות הדתיות מאז קום המדינה הוא גבוה למדי וזאת אף בהשוואה למקובל במפלגות סקטוריאליות אחרות. נתון זה ממחיש את יכולת ההשפעה והתמרון של המפלגות הדתיות, שיש לו השפעה מכרעת על מערכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל. המפלגות הדתיות בישראל הן מפלגות ציר ומהוות לשון מאזניים,  משנת 84' שבכוחן להקים ממשלות ולהפילן, עמדה המעניקה בידן כוח רב והשפעה על הסטאטוס- קוו על כושר המיקוח ועל התמיכות הכספיות לציבור שלהן.
גורם מפלג נוסף היא השליטה המוסדית של המפד"ל על הרבנות הראשית, המועצות הדתיות, בתי הדין הרבניים, הרבנות הצבאית ומערכת החינוך הממלכתית דתית. שערי מוסדות אלה נתונים באופן בלעדי בידי האורתודוכסיה המפד"לית ומן הסתם סגורות בפני לא דתיים, נשים וזרמים אחרים. מבחינת המחנה האגודאי, מוסדות אלה, אשר ניתן למצוא בם גם אגודאים, הם אמצעי להילחם במדינה הציונית- חילונית (שם: 69).
בהקשר של החרדים, אלה מנהלים מערכות כשרות, חינוך ודין נפרדות ופרטיות הנסמכות על תקציבים ממשלתיים.
העובדה כי קיים שסע עמוק בין מיעוט דתי לרוב שאינו דתי, יכולה להביא למלחמת תרבות מתמדת, או לסוג מסוים של פשרה: ההבחנה בין תחום הכלל של התחבורה הציבורית למשל, הממומנת מכספי הסובסידיה של משלם המסים, לבין תחום הפרט הנמצאים בעין הסערה של הויכוח תוכרע לכאן או לכאן, כאשר אחת המפלגות הגדולות תהפוך הגמונית והמפה הפוליטית תתייצב.

· השסע העדתי:
השסע העדתי ייחודי למדינת ישראל, משום שמקורו בהתפתחות ההיסטורית של העם היהודי התפוצות. ישנן שתי הגדרות דיכוטומיות לשסע- ההבחנה בין מזרחים ואשכנזים והבחנה בין יוצאי אסיה- אפריקה ויוצאי אמריקה- אירופה. אמנם מבחינה גיאוגרפית לא נכללים למשל יוצאי הודו, יוצאי אתיופיה או גרוזיה בהבחנה לפי יבשות, אולם בתרבות הפוליטית הישראלית נחשבים גם אלה מזרחיים (ליסק והורביץ, שם:105).
בעשור האחרון, עם הפיכתה של העדה הרוסית לגדולה בחברה היהודית (כמיליון), נוסף נדבך נוסף לשסע העדתי בישראל.
בעוד ההגדרה מזרחים- אשכנזים היא מקיפה ולכאורה דיכוטומית, ובעוד הנישואין הבין עדתיים בישראל מטשטשים הבחנה זו, מתחזקת הסגרגציה בין העולים מחבר העמים והאוכלוסיה הותיקה.
הפלורליזם העדתי בישראל הוא בעיקרו פלורליזם תרבותי, עם זאת קיימות בו תופעות של פלורליזם חברתי, כגון רשתות חברתיות פנים- עדתיות.
לפיצול העדתי יש ביטויים אקולוגיים בדמותם של עיירות פיתוח ושכונות שיש בהן ריכוז גבוה של עדות המזרח, עולים מחבר העמים ומאתיופיה. הריכוזים העדתיים באזורי מגורים מסוימים נוצרו בשתי דרכים שונות: האחת כתהליך טבעי של מהגרים המעדיפים מגורים בקרב בני קהילתם, והשניה היא הכוונת בני קבוצה מסוימת שהגיעו לארץ בגל עליה מסוים לאזור מגורים מוגדר.
סוגיה נוספת של התבדלות עדתית הן הרשתות החברתיות. רשתות אלו ניתנות להשוואה זו לזו, על פי משך קיומן, צפיפותן, תדירות ואינטנסיביות המגעים המתנהלים במסגרותיהן.
שלושה גורמים קובעים את טיב הרשתות החברתיות: ההבדלים בין ארצות מוצא, הבדלים של סטאטוס חברתי והבדלי דורות (ליסק והורביץ, שם:105).
במקרה של הסטטוס החברתי, ככל שהמעמד עולה, ניתן לצפות שהרשתות החברתיות יהיו פחות הומוגניות מבחינה עדתית. במקרה של הבדלי דורות, חשיבותן של הרשתות החברתיות נוגעת בעיקר לסקטור החרדי, אולם בקבוצות אוכלוסיה מסורתיות ובלתי מוביליות בקרב עדות המזרח, ניכרת עדיין גם בדור השני השפעת ארץ המוצא על הרכב הרשתות החברתיות, בעיקר כשמדובר בריכוזים אתנולוגיים. תופעה דומה ניתן למצוא גם בקרב עולי חבר העמים שפיתחו את מנגנוני הרשתות החברתיות.
בעוד שבדור השני מטשטשים כמעט לחלוטין ההבדלים בין ארצות מוצא ספציפיות, הרי שבקבוצות כוללניות עדיין ניכרים הבדלים. ניתן לייחס הבדלים אלה להבדלי סטאטוס חברתי שמקורם בחינוך, תעסוקה והכנסה יותר מאשר לסטריאוטיפים, אף על פי שאותם הבדלים בסופו של דבר  מעוררים תופעות של סטיגמות.
לרוב, ההתבדלות העדתית מזינה את התופעה העדתית, עוצמת תודעת הקיפוח משמשת בסיס לגיוס תרבותי, חברתי ופוליטי.
השימוש בזיקות עדתיות לצורך גיוס פוליטי משקף את ההכרה הנפוצה באליטות, שיש עוצמה לזיקות אלה בחברה הישראלית ומאידך את הפוטנציאל האלקטורלי של עדות המזרח.
דוגמה טובה לכך היא הטרנספורמציה של גילויים פולקלוריסטיים כמו המימונה, לכלל ערך תרבותי כללי, אשר נשאו אופי מלאכותי של טיפוח תרבות מטעם שמקורו במניעים פוליטיים. לשימוש בעדתיות כמנוף לגיוס פוליטי בחברה הישראלית יש שתי פנים הבולטות במידה שונה בתקופות שונות: פן אחד מתבטא בהתארגנויות פוליטיות על בסיס עדתי כמו תמ"י בשנים 1981-1984 , ש"ס משנת 1984 ואילך וישראל בעליה מאז 1996.
פן שני הבולט יותר, הוא השימוש בתודעה העדתית לצרכי גיוס פוליטי ותמיכה במפלגה כליכוד שהיא עצמה אינה עדתית.
ההצלחה הבולטת של האסטרטגיה השניה בהשוואה לראשונה, מצביעה מחד על כך שמרביתם של בני עדות המזרח אינם חותרים להתבדלות פוליטית - עדתית. מאידך במקרה העליה מחבר העמים, מאז 1989, מסתמנת תופעה הפוכה של נאמנות רבה למפלגה או לנציגים אחרים של העליה.
מראשית ימיה של התנועה הציונית קיימת תחושת אפליה וניכור בקרב יוצאי ארצות האיסלאם, המרוכזים עד היום בעשירונים התחתונים, נוסף על חפיפה תרבותית, כלכלית ומדינית מובהקת בין מעמד לעדה. המוסדות הציונים ראו את יוצאי ארצות האיסלאם כ"נכשלים", "פרימיטיביים" ו"מפגרים" (שלמה פישר, תיאוריה וביקורת, 1991: 9). גישה זו עודדה יחס מתנשא, מתבדל ומבטל כלפי ערכי תרבותם וכלפי תרומתם לבניין הבית הלאומי. מבחינת העליה מחבר העמים, המצב דומה, אולם מאפייניו שונים. כאן מתגלה אנטגוניזם משני הצדדים, כאשר המתח גובר בין המזרחים והרוסים. אלה מבקשים להאיץ ברוסים לאמץ זהות ישראלית (כפי שקרה להם) וחשים מאוימים מבחינה תרבותית וחברתית, ואלה חשים כי התרבות הישראלית זרה להם.
במספר מחקרים רווחת הדעה שעליית יהודי המזרח הותרה רק לאחר השואה וכתוצאה ממנה, כאשר נרצחו שישה מליון יהודים ונשקפה סכנה חמורה למימוש הרעיון הציוני בגלל חסרון כוח אדם מיישב, לוחם ומגן ובעיקר בגלל הצורך ב"חוטבי עצים ושואבי מים" (מנחם, 1983: 3; פישר, שם: 18). בעיית הקוטביות העדתית איננה מתמקדת רק בפער הכלכלי, כי אם ובעיקר בניכור התרבותי, שהפער הכלכלי הינו פועל יוצא ממנו. קביעת התרבות המערבית כתרבות ערכית במדינת ישראל וכפייתה על יוצאי ארצות האיסלאם בעזרת אמצעי תקשורת, מוסדות חינוך וכד', תוך ביטול ערכי תרבותם, יצרה מתח, תסכול ותחושת אי שייכות המתבטאת בין היתר, בנשירה מבתי ספר, בהשתמטות ובעריקה מצה"ל (שם: 4). בתנאים של אי שוויון במשאבים ובהזדמנויות  נוצר ריבוד עדתי, כלומר חפיפה בין מעמד לעדה. פער חברתי מתבטא ברמת חיים, הכנסה והשכלה. מנתונים של השנתונים הסטטיסטיים לישראל (פרסומי הלמ"ס 1993-1997; סבירסקי, אפיקים 5.99: 2; הארץ 13.1.00: א' 5), עולה כי הפער ממשיך לגדול בפרמטרים של השכלה, הכנסה, גודל המשפחה, פרופילי העשירונים, מועסקים, בעלי מקצועות חופשיים. המתאם הגבוה בין מעמד ועדה המתבטא בעיקר בעשירונים הנמוכים, המתרכזים בפריפריות ובפריפריות הערים הגדולות, יוצר לטווח הרחוק הנצחה של הפער וחוסר יכולת ההורשה.
אליעזר דון-יחיא (דון יחיא, 1990: 51) טוען כי המחאה הבאה לידי ביטוי בהצבעה למפלגות עדתיות כש"ס, אגו"י או תמ"י, אינה מופנית דווקא כלפי סוג מסוים של ממסד פוליטי, אלא מכוונת כלפי החברה הישראלית המודרנית ותרבותה החילונית- מערבית. החזרה לשורשים מבטאת ניסיון לתקן מצב זה של ירידה חומרית ורוחנית. בעוד ההצבעה לש"ס מאופיינת בהתבגרות מסוימת, הולכת  בעיית הזהות ופוחתת ובני עדות המזרח מדחיקים כיום יותר את זהותם ולעיתים אף נאבקים עליה. "החזרת העטרה ליושנה" היא בעלת משמעות רבה לאלה מבין המזרחים המסורתיים, שלא גדלו בגטו היהודי אלא חונכו על אהבת ישראל פשוטה ובסיסית (רהט, 98': 15-20).
מאידך, בקרב רבים מהעולים מחבר העמים, היתה העליה לישראל יותר בבחינת אופציה כלכלית ופחות מתוך קשר דתי- תרבותי. עליה זו הגיעה למדינה יותר חזקה כלכלית ויותר בוגרת מבחינה חברתית, אולם חידדה את שאלת הפלורליזם והזהות התרבותית.
ניתן לסכם ולומר כי אמנם מתרחש תהליך איטי של טשטוש הזהויות העדתיות, אולם במקביל מתרחשת תחיה בעיקר של תת- תרבות ופולקלור מזרחי ורוסית, אך גם של תת- תרבויות אחרות (אתיופית, יידיש) בעיקר בתחומי האמנות והאומנות, אשר מבקשת לקנות לה מקום של כבוד בהוויה החברתית והתרבותית של ישראל.
במימד הפוליטי, ניתן עדיין למצוא מתאם בין הצבעה לימין ובין המוצא המזרחי, כל עוד מפלגת העבודה והשמאל הישראלי לא מצליחים למצוא את שביל הזהב לליבם של המצביעים בני עדות המזרח מהעשירונים הנמוכים ולשנות את התדמית המתנשאת לכאורה.
אותו המצב גם בקרב העליה הרוסית. בבחירות 92' כמו גם ב- 96' ו- 99' היה זה הקול הרוסי שהכריע. הדבר חזר על עצמו גם בבחירות המוניציפליות האחרונות, כאשר רוב המצביעים הרוסיים בחרו בנציגים בני עדתם. המתאם שבין הצבעה ניצית או לליכוד מוסברת הן בשל אנטגוניזם כלפי כל מה שמדיף ריח סוציאליסטי, הן כהתנגדות נחרצת לויתור על שטחים ותחושת המצור אך בעיקר בשל שיקולים כלכליים (הורביץ, 99': 165).

· השסע האידיאולוגי:
הקמת המדינה הסיטה את המחלוקת על תפיסת הלאומיות להקשרים חדשים. ההקשר הבולט ביותר הוא זה של כפל הגדרת הזהות הישראלית – זהות אזרחית מזה וזהות אתנית – לאומית מזה. ההשתלטות של ישראל על שטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בין 1948-1967 בידי הירדנים והמצרים חידדה מחדש את המחלוקות האידיאולוגיות.
בפעם הראשונה בתולדות הציונות, נמצאו בידי הצד היהודי בסכסוך על ארץ ישראל נכסים שניתן היה לשמרם או לוותר עליהם תמורת הסדרים של פשרה. בנסיבות אלה לא היה מפלט מהתחדשות הוויכוח על הגבולות הטריטוריאליים  של ההגשמה הציונית. בוויכוח הזה הסתמנו כמה מוקדי מחלוקת בעלי משמעות אידיאולוגית פונדמנטלית. מוקד המחלוקת הראשון נסב על השאלה – האם מטרת הציונות היתה לבנות מדינת לאום יהודית או שמטרתה היתה להחזיר לעם ישראל את ארץ  ישראל. בין מטבעות הלשון שנטבעו בוויכוח זה היתה ההנגדה, של "שחרור עם" מול "שחרור ארץ" ו-"ציונות חברתית" מול "ציונות טריטוריאלית" (ליסק והורביץ, שם: 162). מוקד מחלוקת שני נסב על המושג "זכויות היסטוריות" ויחסי עמים. במחלוקת זו שתי הטענות הקיצוניות היו: מצד אחד הטענה בדבר זכותו המוחלטת של עם ישראל בארץ ישראל, שאינה ניתנת לחלוקה. מצד שני הועלתה הטענה כי לא קיימות כחלל זכויות אובייקטיביות של עמים על טריטוריה, אלא אך ורק זיקות סובייקטיביות. עמדה שלישית שהיתה רוב נחלת מצדדי הפשרה הטריטוריאלית הכירה בקיומן של זכויות היסטוריות אך טענה כי הזכות כוללת גם את האופציה של ויתורים על טריטוריה, תוך התחשבות בזכויות הזולת או ב"ריאל פוליטיק". בין טיעוני בעלי העמדה הראשונה בלט הטיעון  של שוויתור על זכות ההיסטורית שומט את הקרקע מתחת לזכות הקיום של הציונות כולה. עמדה זו ניתקה את מושג הזכות על טריטוריה מהקשריה ההיסטוריים והפוליטיים והקנתה לה מעמד של ציווי המחייב המשקף זיקה פרימורדיאלית, לרוב בעלת גושפנקא דתית לטריטוריה מצד אחד ולקולקטיב הלאומי מצד שני.
מתנגדי עמדה זו דחו הנחות אלו מעיקרן, אם מטעמים היסטוריים, עם מטעמים פרגמטיים רציונלים ואם מטעמים הומניסטים. הנימוקים ההיסטריים שהועלו נגד הגישה הפונדמנטליסטית הדגישו את העדרו של גבול קבע ליחידה הטריטוריאלית המכונה ארץ ישראל, אם בתקופת בית ראשון ובית שני ואם בתקופות של שלטון לא יהודי בארץ ישראל. הנימוק הפרגמטי נסב על העדר האפשרות לנתק את שאלת הגבולות ממסגרת התנאים הדמוגרפים, הפוליטיים והביטחוניים שמכתיבים את מרחה התמרון של ישראל. הנימוק המרכזי שהועלה בהקשר זה היה  הנימוק הדמוגרפי שעניינו האיזון בין האוכלוסיה היהודית בשטח השליטה הישראלית לאוכלוסיה הערבית – פלסטינית. מוקד המחלוקת השלישי נקשר למוקד המחלוקת השני, מחלוקת זו נסבה על השאלה האם יש לייחס משמעות דתית למדינת ישראל, בבחינת אתחלתא דגאולה או שמדינת ישראל היא ישות חילונית שאיננה נזקקת ללגיטימציה טרנסנדנטית.
שאלת המשמעות הדתית של המדינה נשזרה לאחר מלחמת ששת הימים בוויכוח הציבורי על הגבולות הרצויים של המדינה. הטענה שויתור מרצון על שטחי ארץ ישראל הנמצאים בשליטה יהודית מנוגד להלכה הזינה את הלכי הרוח הציניים בציבור הדתי – לאומי בכלל ובדור הצעיר שלו בפרט. מקרב ציבור זה יצא גוש אמונים שנעשה לגורם המוביל בקרב חסידי ארץ ישראל השלמה ובתנועת ההתנחלות מעבר לקו הירוק. עמדה זו לא היתה נחלת הציבור הדתי כולו.
המחלוקות בשאלה הלאומית ניזונו גם מהניסיון ההיסטורי של העם היהודי ובראש ובראשונה מהאירועים הטראומטיים של מלחמת העולם השניה והשואה. רישומו של ניסיון היסטורי זה ניכר בכל הגוונים האידיאולוגיים בישראל, אולם הלקחים שהופקו לא היו אחידים. מטבע הלשון "לא עוד שואה" ביטא תכנים שונים אצל בעלי עמדות פונדמנטליות שונות לגבי השאלה הלאומי. דוברי הגישה האתנוצנטרית הדגישו שאל לא לעם היהודי לסמוך על מישהו זולת כוחו הוא בעולם עוין במקרה הרע ואדיש במקרה הטוב. ואילו לדעת בעלי הגישה הומניסטית מלמדת השואה על הסכנות הגלומות בגזענות, בלאומנית כוחנית ובדה-הומניזציה של עמים אחרים. שוני זה של הלקח המופק מהניסיון ההיסטורי הטראומטי ביותר של העם היהודי, מעיד גם הוא שמהותה של הלאומיות היהודית האמורה להנחות את מדינת ישראל ביחסי הגומלין שלה עם אומות העולם שנויה במחלוקת עמוקה.
תקופת הסכמי אוסלו ( 1993-1995) היו שיאו של המאבק בין ימין לשמאל, אי יכולתן של המפלגות הגדולות להשיג רוב משמעתי בכנסת ובעם, הביאו לתופעות של אי-ליגליזם ולהסלמת הויכוח, שהגיע לשיאו בהסתה לרצח ולבסוף ברצח ראש הממשלה רבין.
לשסע האידיאולוגי וסוגיית השטחים העומדים במרכזן של הבחירות מאז שנות השמונים, והצפוי להתרחב עם ההתקדמות במשא ומתן עם הפלשתינאים, פנים נוספות- חברתיות ותרבותיות: הקמתן של מערכות מידע ותקשורת אלטרנטיביות, ניהול מערכות חיים שונות והתבדלות מסוימת מהאוכלוסיה שבתוך גבולות הקו הירוק. כל אלה מעמידות את מרקם החיים הישראלי ואת מערכות השלטון במבחן יום- יומי של הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

· השסע המעמדי:
בחינת הפער המעמדי בישראל מלמדת על פרדוקס: במשך השנים העמיק במידה רבה חוסר השוויון בחלוקת ההכנסות והרכוש בישראל, עם זאת חל פיחות ניכר בעוצמת התודעה המעמדית. סמלים של זהות מעמדית שבלטו מאד בעיקר בתנועת העבודה בתקופת הישוב, כדוגמת חגיגות האחד במאי, הדגל האדום והמנון האינטרנציונל נעלמו כמעט לחלוטין או ששרדו כטקסיים בלבד (שם: 126).
לשוני שבין עוצמת התודעה המעמדית באירופה לחולשתה היחסית בישראל יש הסברים מבניים – כלכליים, חברתיים, תרבותיים, פוליטיים ואידיאולוגיים המשלימים אחד את משנהו.
ההסבר המבני – כלכלי קשור קשר אמיץ בתפקיד שמילא ההון הלאומי המיובא במשק שבעלותו ציבורית ואשר במסגרתו אין התפיסה המקובלת של מלחמת מעמדות תקפה.
אחת התוצאות של מצב דברים זה בא לידי ביטוי במבנה הבעלות על ההון. המשק הישראלי התפתח מלכתחילה כמשק רב-סקטוריאלי ומרבית המועסקים בו מוצאים את פרנסתם אצל מעסיקים ציבוריים. כתוצאה מכך העוינות שמקורה בתחושות קיפוח אינה מופנית בדרך כלל כלפי המעסיקים הפרטיים או המעמד הבורגני אלא כלפי הממסד הפוליטי האחראי להקצאת המשאבים ולניהול המפעלים הכלכליים והשירותים הציבוריים שבהם מועסקים רוב הסחירים במשק.  
גורם כלכלי נוסף שתרם לריכוכם של הקונפליקטים המעמדיים היה התפקיד שמילאה מדינת הרווחה הישראלית כמנגנון של הקצאה מחדש של משאבים. מנגנון זה לא הספיק אמנם להדביק את קצב הגידול של ההכנסות בשכבות המבוססות, אולם הוא מילא תפקיד בצמצום תופעות קיצוניות של עוני בחברה הישראלית (שם: 128). התפקיד שממלאים מנגנוני הרווחה בריכוך מתחים חברתיים בעלי אופי מעמדי היה מודע לממסד הפוליטי – ישראלי. לפיכך גברה הנטייה להקצות משאבים לפעולות רווחה לאחר גילויים של מחאה חברתית שלוותה בדרך כלל בתופעות של מחאה עדתית. כך היה לאחר מהומות וואדי-סאליב 1959 ועם הופעת הפנתרים השחורים בראשית שנות השבעים. גם יוזמות שיקום השכונות ניזונה בין היתר מכוונתה של ממשלת הליכוד הראשונה להפגין את זיקתה לשכבות מעוטות הכנסה ומעוטות סטאטוס שבתמיכתן זכתה בבחירות 1977.
השסע המעמדי בישראל חופף לשסע העדתי והדבר נעוץ  באופן קליטתם של יוצאי אסיה ואפריקה אשר השתתפו בתהליך בניית הכלכלה הישראלית. סמי סמוחה בחן את הגורמים השונים העשויים להסביר את תופעת העדר המאבקים סביב אי השוויון המעמדי (סמוחה אצל רם, 1990:177): ראשית, בציבור הרחב שוררת אמונה חזקה בשוויון הזדמנויות ובהישגיות אישית.
שנית, יבוא ההון האדיר והקבוע מרחיב את מבנה ההזדמנויות וממתן את התחרות.  אין משחק סכום אפס וצבירת הון איננה תוצאה ישירה והכרחית של ניצול עובדים.
שלישית, העבודה הערבית מהשטחים (ושל הפועלים הזרים כיום) מהווה גורם נוסף להגדלת ההזדמנויות של האוכלוסיה הישראלית.
אחוזי האבטלה הגדולים (כ- 10%) המאפיינים את השנים 1998-1999  לא הביאו להתעוררות פוליטית על רקע מעמדי, וגם הצלחתה לכאורה של מפלגת "עם אחד", לא שינתה עובדה זו.
רביעית, מדיניות רווחה מוצלחת למדי שהצליחה למנוע התפשטות עוני משווע והיווצרות תת-מעמד.
הסיבה החמישית היא הסתירות הפנימיות באידיאולוגיה החברתית של המפלגות. מפא"י, לאחר שהשיגה הגמוניה, בשנות השלושים ריכזה את מאמציה בבינוי אומה ולא במאבק מעמדי וכיום עיקר כוחה של ממשיכתה- מפלגת העבודה- הוא בשכבות הבינוניות והגבוהות. הליכוד נוקט מדיניות של פופוליזם עמום ובימי הממשלה הנוכחית אף קפיטליזם רדיקאלי. השמאל הישראלי נתפס כמחויב יותר לזכויות אדם ולשלום מאשר לנושאים חברתיים.
שישית, ההסתדרות, עד לפני שנים מעטות מילאה תפקיד מכריע בטשטוש הסכסוך המעמדי וגם היום מטשטשת את המאבק המעמדי ביצירת קואליציות פוליטיות. בעובדת החזקה שיש להסתדרות על ייצוג עובדים, חוסמת ההסתדרות את אפשרות הצמיחה של שמאל סוציאלי אמיתי. שביעית, בולטות השסעים האחרים בחברה, ובעיקר הסכסוך הישראלי – ערבי, מאפילים על השוויון המעמדי.  
הבחירות האחרונות להסתדרות, בשנת 1998, בישרו ניצנים של שינוי, עת רשימת ועדים עצמאית חדשה הוקמה וזכתה בהישג מכובד. רשימה זו התמודדה גם בהצלחה בבחירות לכנסת ה- 17. השנים הקרובות יראו אם החברה הישראלית כבר בשלה לקיומה של מפלגת עובדים, או שהציבור לא יראה צידוק בקיומה.

סיכום

בפרק זה פירטתי את מורכבותה של החברה הישראלית. לחמשת השסעים הקלאסיים המאפיינים את החברה הישראלית יש להוסיף מגמות של "פוסט ציונות" בקרב אלה המערערים על אמיתות ומיתוסים ציוניים (דוגמת יחסי הכוחות במלחמת השחרור), "פוסט יהדות" בקרב קבוצות חילוניות כשינוי ו"פוסט ישראליות" בקרב חוגים חרדיים ועולים, המערערים אפילו את המסד לקיומו של העם היהודי בארץ ישראל מהיבטים שונים. בנוסף לכך, יש לציין כי קבוצות אתניות ועדתיות רבות מרוכזות בחלקן באזורים גיאוגרפיים. הדבר מתבטא בצורה חדה בקרב ערביי ישראל, בקרב רבים מעולי חבר העמים, החרדים והציבור הדתי- לאומי בהתנחלויות. אולם ניתן למצוא קבוצות אחרות דוגמת יוצאי גרוזיה, יוצאי צפון אפריקה  וכדומה. במקרה של ערביי ישראל קיימת דרישה לאוטונומיה ברמות שונות אולם הרוב המוחלט מצדד בהכרת ריבונותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כך המצב גם במימד האתני: הקבוצות השונות בחברה הישראלית אינן מסתפקות עוד בתרבות אחת ומושגי הזדהות מוסכמים על הכל. המיתוסים הלאומיים מפנים את הדרך לגיבורים מקומיים ולהרהור מחודש בתפיסת הקובלות לגבי הציונות, הדמוקרטיה הישראלית והיהדות. הכנסת ה- 15, שנבחרה ב- 1999, מאופיינת בריבוי מפלגות בצד חולשת הקואליציה והממשלה, ומשקפת לא רק את שבירותה של החברה הישראלית , אלא את האיום לשיח הדמוקרטי.
הדרישות לייצוג תרבותי ופוליטי באות מכל הכיוונים: ערבים, חרדים, מתנחלים, עדות מזרח, יוצאי חבר העמים וכו'… אשר אינם מקבלים את רעיון האינטגרציה ומעונינים ליצור מסגרות הזדהות אחרות. חיזוק הזהות האתנית היא בלתי נמנעת, הן בכדי לחזק את יכולתו של האזרח להתמודד בהצלחה עם שונותו והן כדי להחליש דרישות לאוטונומיה שמקורן בתחושות אפליה.
מדינת ישראל צריכה לתת פתרונות לאוכלוסיות השונות אשר מערערות על "האתוס הציוני", כפי שהתקיים עד לפני עשור ומבקשות לבטא אתוס אחר, פלורליסטי יותר, כדי לשמר את ההגמוניה היהודית- מערבית, הנחוצה לה כדי להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
האתוס הציוני משקף את היותה של מדינת ישראל בית לעם היהודי המושתת על עקרונות השוויון והצדק וכפי שמתבטא במגילת העצמאות ובחוקי היסוד: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
משפט זה מגלם את התפיסה המכלילה של החברה הישראלית המבקשת לשזור חוט המאחד בין הקבוצות השונות והאינטרסים המנוגדים לעיתים. תפקידה של המדינה הוא לאזן בין רצונות אלה כדי לשמור על מסגרתה הלאומית ולהמשיך בבניין האומה.

ההתפתחות התקשורתית בישראל:

הרקע האידיאולוגי חשוב להבנת התפתחותה של מפת התקשורת בישראל, שכן לא ניתן לנתק את ההתפתחות התקשורתית מהתפתחותה של החברה האזרחית.
האם היתה נדחית הקמת הטלויזיה אלמלא כיבוש השטחים? האם התפתחותה של מדינת ישראל ממדינת לאום למדינה קהילתית וקיומן של תרבויות משנה שונות השפיעו על אופי ההתפתחות? איזה תפקיד מילאה התקשורת במדיניות "כור ההיתוך"? האם מגמות הפלורליזם לכאורה נעשו במסגרת מדיניות של קונצנזואליזם?
כדי לענות על שאלות אלה אבקש לסקור בקצרה את ההתפתחות של אמצעי התקשורת השונים בישראל, על רקע תהליכים פוליטיים וחברתיים, במטרה להציג תמונה של המציאות התקשורתית היום. הצגה זו, תפקידה לתת כלים לניתוח המציאות החברתית והתקשורתית היום, בה אטפל בהמשך.
מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינת לאום יהודית, השייכת בכוח ומתוך ייעוד לכלל העם היהודי. המקור העיקרי ממנו שאבה ושואבת עד היום, הציונות את כוחה היא הדת היהודית אשר סיפקה את הלגיטימציה למדינה ואת קביעת גבולות הזהות הקולקטיבית. אידיאולוגיות נוספות שהשפיעו על דמותה של החברה בארץ היו הסוציאליזם לגווניו, הלאומיות החילונית והליברליזם.
הסוציאליזם סיפק בתקופת בניין החברה והמדינה את החילוניות, את הגישות השוויוניות והקומונליות ובעיקר את האקטיביזם הסוציופוליטי של "כאן ועכשיו". הלאומיות העניקה את העטיפה הפוליטית ואת הכלים המוסדיים, הן ליסודות הדתיים והן לסוציאליסטיים ונתנה משמעות מודרנית לתהליכי ההגירה ובניית מדינה. הליברליזם תרם את הגישות האוניברסליות, העניק לתרבות המתהווה אוריינטציה מערבית אשר אף גרמה להגדלת המרחק בין הישות הפוליטית היהודית לבין סביבתה הערבית (קימרלינג,199: 339).
מאמצע שנות ה- 60 מתחילה מדינת הלאום לאמץ דפוסים של מדינה קהילתית. מדינה זו מאופיינת באיכויות שליטה חדשות. המדינה התחזקה על חשבון החברה. התשלובת הביטחונית התעצמה בצד התעצמותן של שאר זרועות המדינה כאשר בד בבד נחלשו המנגנונים המפלגתיים.
מדינה קהילתית כוללת בתוכה יותר מקהילה לאומית אחת, אולם השליטה המוסדית, הפוליטית והסמלית שבה בידי קהילה לאומית אחת בלבד, המעניקה לה את זהותה ההגמונית (שם: 341).
עד להקמת המדינה היתה העיתונות מגוייסת במידה רבה והיא ראתה עצמה חלק מהמעשה הציוני, לא רק ברמה המעשית אלא גם הרעיונית. ר"ל, היתה מטרה משותפת לממסד הפוליטי ולתקשורתי- להשתחרר מעול השלטון הזר. התנועה הציונית שצמחה על רקע האנטישמיות, ביקשה לאמץ אסטרטגיה ייצוגית שהביאה מס' גדול של ארגונים קטנים מרחבי התפוצה האירופאית. קבוצות אלה הקימו מפלגות שיצרו ענפים בארץ וסיפקו לעולים החדשים את מירב צורכיהם וביניהם גם עיתונים (Doron, 1998:166).
כינונה של המדינה הביא מעצם טבעו מערכת חדשה של יחסים שנבעו מאינטרסים שונים. בן גוריון טבע את מושג ה"ממלכתיות" והפקיע מן המפלגות מוקדי כוח ועוצמה רבים. המדינה החדשה לקחה על עצמה את השליטה בחינוך, בביטחון, בשיכון ובתעסוקה וכחלק מתפיסה זו גם ראתה בכלי התקשורת מכשיר לקידום מטרות אידיאולוגיות ולאומיות. שילובו של הרדיו במשרד ראש הממשלה היה ביטוי למגמה להעברת שירותים לטובת המדינה ולנטרול מוקדי עוצמה בלתי מבוקרים. 

2.1 יחסי התקשורת והממסד הפוליטי בישראל
נהוג לאפיין את יחסי התקשורת והממסד הפוליטי בישראל כדגם מעורב: דגם זה משלב עקרונות של אחריות חברתית, בעיקר במישור הנורמטיבי, עם שרידי הדגם האוטוריטרי, בעיקר במישור המעשי (כספי ולימור, 1995: 139).
הדגם האוטוריטרי מצוי בכל משטר טוטליטרי כאשר התפיסה היא שאין די בלהחזיק את סמכות הרישוי על עיתונים, או להפעיל כלי תקשורת המוניים אחרים, אלא היא רואה בהם מכשיר שנועד לשרת בראש ובראשונה את השלטון עצמו. אמצעי התקשורת מגויסים להפצת האידיאולוגיה של השלטון בקרב הציבור הרחב. אמצעי התקשורת נתונים בדרך כלל בידי השלטון ומוגדרים כביטאון שלו.  הממשל נושא באחריות לקיומם הכלכלי ובתמורה לכך הם משרתים את האינטרסים שלו ומסייעים לביסוסו.
דגם האחריות החברתית מבוסס על הנחת היסוד ששני המוסדות- הפוליטי והתקשורתי- מצויים ביחסי יריבות פוטנציאלים ודווקא משום כך הם מגיעים מתוך ריסון עצמי, למעין הסכם של פשרה. המוסד הפוליטי מכיר באוטונומיה של אמצעי התקשורת ההמוניים, בזכותם לקבל ולאסוף מידע ולפרסמו ברבים ואילו התקשורת מצידה מפתחת מנגנונים פנימיים לריסון עצמי. מצד שני מוסד התקשורת ער לקיומם של נושאים ותחומים שלגביהם יש לנהוג מידה של שיקול דעת וריסון עצמי.
דגם מעורב: מספר גורמים חברו ותרמו לגיבוש הדגם המעורב. ראשית, שרידי המסורת של תקופת המנדט השתמרו ושימרו את עיקרי הדגם האוטוריטרי, בו היו העיתונים נתונים תחת פיקוח כפול: מצד הנהגת הישוב ולשלטונות המנדט.
שנית, הסכנות הקיומיות בשנותיה הראשונות של המדינה, רק חיזקו את התחושה בציבור ובתקשורת שהמאבק לעצמאות טרם נסתיים ולפיכך חייבת העיתונות לגלות אחריות לאומית חברתית, שפירושה היה לציית לממסד הפוליטי. תקופת המעבר מיישוב למדינה והאיום הקיומי על המדינה הכשירו אקלים של פשרה, שבו ויתרו העיתונאים מראש על חופש העיתונות לטבת התגייסות למאמץ הלאומי וגילו אחריות חברתית.
בהקשר זה יש לציין כי האישים הבולטים בתקשורת לא התחלפו משך שני העשורים הראשונים למדינה וחלקם אף מילאו תפקידים במערכות השלטון בין באופן רשמי ובין מאחורי הקלעים.
מצד שני החל מוסד התקשורת לאמץ בהדרגה את עקרונות הפעולה של העיתונות במדינות הדמוקרטיות ולאמץ נורמות עיתונאיות כגון תקנון מועצת העיתונות.
אף על פי כן, בעיני רבים בציבור נתקדשו כללי המשחק הישנים. בשנת 1982 העלה סקר דעת קהל כי 41% מהציבור סבורים שלעיתונות "יש יותר מידי חופש וצריך לרסנה ולהגביל את פעולותיה". מאז עבר שוק התקשורת תמורות רבות, בעיקר בתחום השידור האלקטרוני, בצד חוסר יכולת לשליטה ממלכתית על המידע הזורם במערכות השונות. סקרים כמו זה מתפרסמים לפרקים ומצביעים לרוב על אותה תחושה בציבור לפיה התקשורת נתונה חדשות לבקרים לביקורת על חוסר אובייקטיביות (בעיקר בימין), על חופש רב מידי (מצד מערכת הביטחון) ועל חוסר ריסון (בעיקר כאשר מדובר באירוע דמים).

2.2 העיתונות הכתובה: שורשיה של העיתונות הכתובה בישראל נעוצים בחברה הישובית של טרום המדינה. בתקופת הישוב נוסדו מרבית העיתונים כדי לשמש בטאונים רעיוניים לזרמים חברתיים פוליטיים בישוב היהודי ( היו גם עיתונים פרטיים כמו הארץ וידיעות אחרונות).
אותם ביטאונים שימשו מכשיר חברתי פוליטי בידי המפלגות לצורך סוציאליזציה וחינוך כדי לחזק את מעמדה וכוחה של המפלגה בקרב קבוצות העולים הגדולות שהגיעו במשך השנים. לכל העיתונים המפלגתיים היו מאפיינים משותפים: היותם נתונים לשליטתו המלאה של הממסד המפלגתי, שאף היה אחראי על מינוי העורך הראשי ושאר בעלי המשרות הבכירות בעיתון; מדיניות הפרסום של העיתון- בתחומי הסיקור, הפרשנות והפובלציסטיקה- גויסה לצרכים מפלגתיים (כספי ולימור: 41).
עם קליטתם והתבססותם של העולים, פחתה תלותם במפלגות. המפלגות החזקות וההסתדרות מצאו עצמן פחות רלוונטיות לבנין המדינה, תחת שרביטו של בן גוריון שפעל לחיזוק "הממלכתיות". כל עוד היתה מפא"י המפלגה הדומיננטית בפוליטיקה ועל מנהיגותו של בן גוריון לא היה עוררין, הצליחה מפא"י לשמור על שלטונה. אולם עם היווצרותם של סדקים במפלגה, במקביל לעליה ברמת החיים בארץ, פחתה תלותם של העולים במפא"י (שפירא, 1989: 183). לירידה במרכזיות החברתית והכלכלית של המפלגות היתה השפעה משמעותית על העיתונות המפלגתית, אשר נתקלה בקשיים כלכליים ואידיאולוגיים. העיתונות המפלגתית התקשתה למלא ביעילות את תפקידי התיווך בין הקוראים למערכת הפוליטית ומערכות אחרות בחברה ולהתאים עצמה למציאות המשתנה ולטעם של הציבור הרחב. כך נוצר תליך המזין את עצמו: ככל שהעיתונות המפלגתית איבדה קוראים לטובת העיתונות הפרטית, כך היא נחלשה כלכלית והתקשתה למלא בהצלחה את הצרכים התקשורתיים- וכך איבדה קוראים נוספים.
התגברות גלי העליה בשנות התשעים והמסה הגדולה של מהגרים מארצות דוברות רוסית, הביאו לתחיה מחודשת של עיתונות המהגרים, אולם כיום פועלים היומונים והמגזינים בשוק, תחת שליטתם של קונצרנים פרטיים ( זלצר, 99': 110).

2.3 העיתונות הפרטית: צמיחתה של העיתונות הפרטית התרחשה במקביל לדעיכתן של העיתונות המפלגתית והלועזית. העיתונות הפרטית, אשר התבססה במקביל לשינויי הצריכה במשק, שיגשגה על רקע החלל שנוצר ויכולת הגישה לאוכלוסיה רחבה. העיתונים הפרטיים ביכרו, כמדיניות מעשית, שלא לזהות עצמם עם זרם רעיוני- מפלגתי, אלא דווקא לטפח עצמאות רעיונית ורטוריקה של אובייקטיביות על ידי עידוד פלורליזם רעיוני. אלמנטים אלה שימשו מקדמי הפצה יעילים שהפכו אותם למכשיר תיווך יעיל ורב השפעה בין הציבור לבין מערכות ומוסדות שונים בחברה, והממסד השלטוני בתוכם (כספי ולימור, שם: 83 ).
הקמתה של הטלויזיה בשנת 1968 אילצה את הרדיו להתאים עצמו לעידן החדש ולהנהיג את השינויים המתבקשים. אחד השינויים היה העמקת הטיפול בנושאי חדשות והרחבתו. הדיווחים נעשו תכופים ומהירים יותר ולעיתים אף ישירות ממקום האירוע. האלמנט הויזואלי שהביאה הטלויזיה הביא את הרדיו להתחרות על כמות האינפורמציה, מיידיותה והרלבנטיות שלה.
כניסתה של הטלויזיה יצרה חלוקת תפקידים בין העיתונות הכתובה למשודרת. בעוד האחרונים מסתפקים בעיקר במילוי תפקיד הסיקור ובפרשנות מיידית, יכולה העיתונות הכתובה לתת פרשנות מגובשת ורחבה יותר בפרספקטיבה של זמן. עם הזמן התאימו עצמם העיתונים לעידן הויזואלי ובעצם השלימו את התקשורת המשודרת על ידי כתיבת כתבות המשך משלימות ואף השתמשו בה כאמצעי ליחסי ציבור לקידום המכירה על ידי פרסום מוקדם של העומד להתפרסם. דרך אחרת להתמודדות היתה אימוץ מאפיינים של תקשורת פופולרית על ידי שימוש מוגבר בכותרות מגרות, בכתבות צבע  בשפה חופשית ובדיווחים קצרים ומתומצתים.
ברמה הצורנית, הוכנסו שינויים גרפיים ושימוש מוגבר בצבע, הגדלת נפח החומר המצולם והפיכת העיתון מושך יותר לעיניים.

2.4 הרדיו: תחילתו של הרדיו בישראל הוא עם החלטת ממשלת המנדט (36') על הקמתה של תחנת שידור רשמית- קול ירושלים. השלטונות הבריטיים היו מודעים לעוצמתו הפוליטית וביקשו להטיל פיקוח על פוטנציאל השידור, מאחר שבשטח כבר החלו לבצבץ שידורי רדיו.
בתחילתו, קול ירושלים היה מיועד לאוכלוסיה היהודית והערבית כאחד, אך כעבור למעלה מעשור, לאחר הקמת המדינה, כאשר הוכפף שירות השידור למחלקה ממשלתית עצמאית, הורחבו השידורים והופרדו. במקביל פעלו תחנות מחתרתיות ששימשו בעיקר מכשיר גיוס למאבק הלאומי (שם: 97).
עם הקמת המדינה עבר הרדיו למשרד ראש הממשלה ותיפקד כזרוע הסברתית ממשלתית. הפיקוח ההדוק על הרדיו היה מעוגן בתפיסה שרווחה בצמרת השלטונית, לפיה אמצעי התקשורת הם כלי חיוני לשימור העוצמה הפוליטית ומכשיר להעביר מסרים אידיאולוגיים (משעל, 1978: 42). הרדיו מילא את חמשת הפונקציות ובעיקר שימש מכשיר חיברות לאלפי העולים שזרמו לארץ, להחדרת ערכים ונורמות, הבהרת מושגים ובהקניית השפה.
ב- 65' התקבל חוק רשות השידור אשר הפריד את הרדיו ממשרד ראש הממשלה והפך אותו לרשות ציבורית. הטלויזיה הוקמה שלוש שנים אחר כך והצטרפה לרשות השידור.
שינויים פוליטיים שהתלוו לפרשת לבון ופרישת בן גוריון, האיצו את האוטונומיה של הרשות כגוף ציבורי ולא ממשלתי, אולם השינוי בהגדרה לא גרר אחריו שינויי תפיסה. אמנם הרשות היתה ביקורתית ועצמאית, אולם המבנה שלה והגדרתה במרחב התקשורתי, שימשו מרכיב חשוב בהיותה אמצעי ששיקף את הקונצנזוס בחברה.

 גלי צה"ל: בשנת 1950 הוקמה התחנה הצבאית תוך ניצול האימרה המפורסמת "כל העם צבא, וכל הארץ חזית". גל"צ נועדה תחילה לשדר לחיילים אולם פחות משנתיים כבר הוצע לסוגרה, דרישה שהועלתה פעמים רבות בשנים אחר כך. יש לציין כי אין לגל"צ אח ורע בעולם הדמוקרטי.
השר הממונה על התחנה הוא שר הביטחון והיא ממומנת מתקציב משרד הביטחון. רוב שעות השידור של התחנה מוקדשות לתכניות רדיו כלליות המיועדות לכלל האזרחים, אך גם תכניות אקטואליה וחדשות למרות שאין הדבר מוקנה לה בחוק.
השינוי בגל"צ בא לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר מפקד התחנה דאז הרחיב את פירוש המנדט שניתן לה ושינה את לוח המשדרים כך שיענה על מגוון הצרכים של החייל כבן אדם (כספי ולימור:109).
במהלך השנים הרחיבה התחנה את שידוריה, ולא רק שהתמודדה בהצלחה עם הרדיו הציבורי, אלא אף הנהיגה חידושים וסטנדרטים של שידור. תהליכי האיזרוח וההתמקצעות בתחנה יחד עם התחלופה הגבוהה בקרב עובדי התחנה הביאו לניעות מתמדת ויצירתיות מתחדשת אשר מנעה דריכה במקום ויצרה תחרות בריאה בין תחנות הרדיו הממלכתיות.
2.6 רשות השידור: חוק רשות השידור אימץ במידה רבה את דגם הפעולה של הבי.בי.סי הבריטי והסדיר את פעולת הרדיו והטלוויזיה. החברים במליאת רשות השידור ובועד המנהל שלה ממונים על פי מפתח מפלגתי ומושפעים על ידי שיקולים פוליטיים, כאשר הממשלה היא הממליצה על חברי המליאה ואף ממנה את חברי הועד המנהל ואת המנכ"ל.
המליאה היא גוף בן 31 חברים, עליהם ממליצה הממשלה לאחר התייעצות עם גופים ציבוריים שונים, לתקופה בת שלוש שנים. הועד המנהל מונה 7 חברים, המתמנים גם הם על ידי הממשלה לתקופה בת שלוש שנים. תפקיד הועד המנהל לדון ולהחליט בענייני הרשות וכן להכין את תקציב הרשות ולפקח על ביצועו. הועד המנהל אמור לשמש גוף הקובע מדיניות ומפקח עליה, אך בגלל הפוליטיזציה המאפיינת אותו, מעורבים חבריו גם בעשיה השוטפת של הרשות ובעיקר בטלוויזיה.
מנכ"ל רשות השידור ממונה אף הוא על ידי הממשלה לתקופה בת חמש שנים. המנכ"ל פועל תחת הנחיותיו של הועד המנהל.
במסגרת רשות השידור פועלים גם הטלויזיה בערבית, הרדיו בערבית, ערוץ 33 .
חוק רשות השידור קובע מכלול רחב של תפקידים המוטלים על השידור הציבורי: על רשות השידור לדאוג לפיתוח אתוס ישראלי המורכב מחיזוק הזהות הלאומית וטיפוח האזרחות הישראלית במקביל לחיזוק הזהות היהודית והקשר עם התפוצות. לטפח דעת ולקדם את מטרות החינוך הממלכתי. וכן "לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השכנות".
מטרותיה של הרשות המקיפות קשת רחבה של נושאים, מלמדת על החשיבות הרבה שייחס לה המחוקק הישראלי. מחד ניתן לראות בכך ביטוי לפטרנליזם השלטון על השידור הציבורי, שרואה בו כזרוע נוספת של הרשות המבצעת, אולם מאידך ניתן לראות בכך ביטוי לחשיבות הרבה בשידור ציבורי הוגן ואחראי שישקף את האתוס של החברה הישראלית לגווניה.

2.7 הטלוויזיה הכללית: שידורי הטלוויזיה התפתחו בהדרגתיות ותחת ויכוחים סוערים. אפשר לזהות שתי תקופות בהתפתחות הטלוויזיה: עשרים השנים הראשונות התאפיינו במונופול ציבורי ובפוליטיזציה של השידור הציבורי. בשנות השמונים החלו לפעול הערוץ השני ומספר תחנות כבלים ונחלשה ההשפעה הפוליטית על אמצעי השידור האלקטרוניים.
האירוע שדחף להקמת הטלוויזיה היתה מלחמת ששת הימים שהכניסה לתוך גבולות מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים. הממסד הפוליטי חש כי הטלוויזיה תוכל לשמש גשר לאוכלוסיה הערבית בשטחים החדשים.
ככל החלטה בתחום התקשורת, גם ההחלטה על הקמת הטלוויזיה הכללית היתה פוליטית באופייה. השוואה בין השיקולים שקדמו להקמת העיתונים ולהקמת הטלוויזיה, מראה כי בשעה שהבסיס להקמת עיתון חדש היה כלכלי ביסודו, הרי שבמקרה של הטלוויזיה הוא היה פוליטי. משום שמראשיתה מוקמה הטלוויזיה במרכז הבמה החברתית והפוליטית ונתפסה כמוקד עוצמה, היא נהנתה מכושר תיווך גבוה, כשמאבק חריף מתנהל בין פוליטיקאים וקבוצות אינטרס שונות, על זמן מסך ושליטה. סקרי צפיה הצביעו על תלות גבוהה של הציבור הישראלי במסך הקטן (שם: 120) (סקר שנערך בשנת 90' הראה כי 52.4% מהאוכלוסיה צופים בין השעות 9 - 10 במהדורת מבט).
בעת הקמתה הוחלט כי הטלוויזיה הכללית לא תשדר פרסומות ותמומן מכספי אגרה, אולם הקושי בגביית האגרה הביאה את הטלוויזיה להכניס תשדירי שירות וחסויות אשר החלו לכסות אט- אט חלקים  מתקציב התפעול.

2.8 הערוץ השני: הוקם רשמית בשנת 91' לאחר אישרור הממשלה את קבלת חוק הרשות השניה, אולם שידורי הערוץ החלו כבר ב- 1986 כשידורי ניסיון בטענה שיש לתפוס את התדרים לפני ששכנותנו יתפסו אותם.
הערוץ הראשון לא ראה באהדה את הקמתו של ערוץ נוסף ונקט בצעדים מגוונים כדי לדחות את הגזירה, אך לשווא: הרשות השניה הוקמה כרשות עצמאית אשר נתונה לביקורתה של מבקרת המדינה. הזכיון ניתן לשלושה זכיינים שנחלקים ביניהם בזמן שידור שווה, למשך ארבע שנים (הזכיון הראשון ניתן לשש שנים). בתחילה תבעו העיתונים ובתי הקולנוע פיצוי על אובדן הכנסות והחוק אכן התייחס לכך, אולם עם קביעת הזכיינים התברר כי שני העיתונים הגדולים במדינה נמנים על הזוכים והפכו לתאגידי תקשורת. הרשות השניה היא גוף ציבורי הממונה על השידורים המסחריים בישראל, שמימונם מתבסס על הכנסות משידורי פרסומת מסחרית (עד 10 דק' בשעת צפיית שיא).                        
 ישראל של שנות התשעים עברה ממצב של ערוץ יחיד למצב שבו ישנן 40 תחנות על ממיר הטלויזיה, אשר אחד עשר מתוכן דוברות עברית. בערוץ 2 המסחרי מתערבבות הפרסומות בשידורי החדשות, תכניות שונות מעניקות פרסים יקרי ערך וצופי הטלויזיה מערבבים מציאות טלויזיונית במציאות היום יומית.
בעוד הערוץ הראשון נתון לפיקוח פוליטי, אך משוחרר מלחצים כלכליים ישירים, כפוף הערוץ השני לפיקוח כפול- פוליטי וכלכלי. גם מנהל הרשות השניה מתמנה על ידי הממשלה ובראשה עומדת מועצה בת 15 חברים המתמנים לתקופה של ארבע שנים, אשר בין תפקידיה לקבוע כללים בכל הנוגע לשידורים, אופיים והיחס בין התכניות השונות. השר הממונה על הרשות השניה הוא שר החינוך והתרבות. והוא ממליץ לממשלה על חברי המועצה.
דו"ח פלד שהתקבל ע"י ממשלת הליכוד (96'- 99' ) ביקש להחליש את כוחה של הרשות השניה, עם ההמלצה להקים רשות תקשורת לאומית ועל הקמת ערוץ מסחרי נוסף שמשמעותן לבטל את סמכותה של מועצת הרשות השניה, עם זאת, האריכה הרשות את הזכיונות בניגוד לעמדת הממשלה.
בזיכיון מצוין כי הזכיינים מחויבים ל- 33% הפקה מקומית; שליש למידע, ספורט וענייני היום; שליש לתכניות דרמה; שליש תכניות בידור; 11 שעות בשנה לשידורי דת ומסורת; לפחות 4 שעות בשבוע לערבית (כולל תכניות מתורגמות או מדובבות) ( הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו- מכרז למתן זכיון לשידורי טלויזיה, התש"ן).

2.9 הטלויזיה החינוכית: אין חוק המגדיר את תפקידיה של הטלויזיה החינוכית ואת דרכי פעילותה. הטלויזיה הלימודית אמורה על פי חוק רשות השידור, לשדר לבתי הספר ובחוק הרשות השניה ניתן לה זכיון ללא מכרז, לשדר ב"נושאים לימודיים- חינוכיים". רוב שעות השידור שלה, בערוץ הראשון, השני ובערוץ 23 מיועדות למבוגרים וכוללות תוכניות בידור ואקטואליה.
החינוכית ממומנת בחלקו מתקציב משרד החינוך, מתשדירי שירות וחסות בערוץ הראשון ומפרסומות בערוץ השני. הטלויזיה החינוכית נמצאת תחת פיקוח ושליטה של שר החינוך, ואין היא נתונה לפיקוח ציבורי.

2.10 שידורי הכבלים: התיקון לחוק הבזק להסדרת שידורי הכבלים, נתקבל בשנת 1986 . חוק זה קובע כי המועצה הציבורית לשידורי כבלים תפקח על הזכיינים ותמונה על ידי הממשלה. יו"ר המועצה הוא נציג שר התקשורת שבידיו נתונה הסמכות להתקין תקנות.
מיום שהחלו לשדר לציבור- 1990 הגיעו הכבלים להיקף פריסה של 65% - 70% תוך שש שנים (וימן, 1996: 397). עם זאת, רוב תושבי הפריפריות אינם מחוברים.
בענף הכבלים פעלו בתחילה 4 בעלות זיכיון שהחלו לפעול בשנת 1990. ב- 1998 רכשה תבל את גוונים וערוצי זהב את עידן. התמלוגים שמעבירות חברות הכבלים למדינה מהכנסותיהן, עולים בהתמדה ובשנת 98' הגיעו ל- 95 מליון ש"ח (המהווים 5% מסך ההכנסות). בסוף שנת 1999 אמורות תבל וערוצי זהב להתאחד לחברה אחת ולהתמודד מול חברות הלווין על תומת ליבם של הצופים.
ערוצי הכבלים ממומנים בעזרת דמי מנוי חודשיים וקבועים המתעדכנים פעם בפעם ונחשבים מהיקרים בעולם- כ- 130 ש"ח, ללא מע"מ (הארץ, 1.12.99: ד' 2).

2.11 תחנות הרדיו האזוריות: שידורי הרדיו האיזורי מוסדרים בחוק הרשות השניה שהעניקה מ- 1995, 13 זכיונות לפי קריטריונים גיאוגרפיים. למעשה אין הבדל בתכני השידורים בין התחנות האיזוריות לארציות והייחודיות באה לידי ביטוי בתכניות האמורות לעסוק בעינייני האיזור. הכנסות הרדיו האיזורי באות משידורי פרסומת, נתונות לפיקוח מועצת הרשות השניה והשר הממונה כיום הוא שר התקשורת (בעבר היו אלה שרי החינוך והתרבות, הדתות והמשטרה).

3. הרדיו הפירטי:
תחנות הרדיו הפיראטיות צמחו בסדק הצר שבין החוק והפוליטיקה, כאשר ממשלות הימין והשמאל גילו אוזלת יד בנושא. התחנה הפיראטית הראשונה היתה "קול השלום" של אייבי נתן, אשר שידרה מחוץ למים הטריטוריאלים של ישראל ואחריה הוקמו תחנות הרדיו המזוהות עם ש"ס, ערוץ 7 המזוהה עם המתנחלים, תחנות ערביות ותחנות פיראטיות אחרות. לא פעם פעלו ממשלות ישראל  לטובתן של התחנות הפיראטיות. ממשלת רבין נהגה ברכות כלפי התחנות של ש"ס, בכדי לרצות את מפלגת ש"ס ושרת התקשורת לבנת (96'- 99') הגדילה לעשות בפועלה לחיזוק ערוץ 7. כמו במקרה של ההתנחלויות, ממשלות ישראל נהגו כמעט תמיד בקוצר ראות כלפי תופעות אלו שבתחילה נדמו כתופעות חולפות ובלתי מזיקות ואח"כ הפכו מטרד שלא ניתן לסלקו משום אינטרסים פוליטיים.
אך קוצר הראות של ממשלות ישראל לא מתבטא רק במובן החוקי, אלא ובעיקר במובן הסוציו- תרבותי. הממסד הפוליטי בישראל לא היה מודע לעוצמת הניכור וחוסר האימון שחשו ועדיין חשות, המובלעות התרבותיות (עולים, חרדים, ערבים, מזרחיים שומרי מסורת) כלפי תרבות הרוב, כלפי ההגמוניה האשכנזית- חילונית ומידת ההשפעה על הציבורים אליהם הם משדרות.
בשתי מערכות הבחירות האחרונות שימשו תחנות הרדיו הפיראטיות של ש"ס כלי תעמולה עיקרי ויעיל ביותר לניהול מערכת הבחירות של ש"ס. הגדיל לעשות אפילו ראש הממשלה, נתניהו אשר התראיין בכולן.
כיום פועלים בישראל מאות ערוצי רדיו פיראטיים הנסגרים ונפתחים חליפות (לימור: 1998, 1), אשר כשליש מהן הן תחנות אידיאולוגיות, המזוהות עם ש"ס ( יזהר באר, העין השביעית, 5.98: 38) המתייחסות למשטר הדמוקרטי כשלטון זר.
קשה לאמוד את מספר התחנות מאחר ורובן ככולן אזוריות או שכונתיות, המנוהלות בצורה חובבנית ולא באופן קבוע. רבות מהתחנות מחליפות תדרים ומיקום מידי פעם. מרבית התחנות הפיראטיות מבקשות לנכס את האתוס הציוני על ידי שידור שירים פופולריים. ערוץ 7 עושה זאת בשדרו שירים עבריים בלבד- שירים לאומיים וערוצי ש"ס משדרים מוסיקה מזרחית או הדבקת מילים למוסיקה פופולרית ישראלית. הרדיו הפיראטי לא צמח בחלל ריק אלא אף השפיע על מפת השידור ברבות השנים:
בשנים האחרונות אנו עדים לתחנות רבות הנהנות מגיבוי פוליטי הפועלות בגלוי ואף נעזרות במשדרי הגברה כדי לפרוס את שידוריהן ברחבי הארץ. התחנות הפיראטיות היו החלוצות בפיתוח הדפוס המבני של אורינטציית-רווח; הרדיו הפיראטי טלטל את הרדיו הממלכתי משאננותו המונופוליסטית, כאשר הביא עימו רוח קלילה של שידורי מוסיקה ללא הפרעה. ובעיקר אמורים הדברים לגבי מוסיקה מזרחית ; מאגר של כוח אדם צעיר שהחל דרכו ברדיו הפיראטי והגיע לרדיו האיזורי.
פריחתן של תחנות הרדיו הפיראטיות מבשרת את התפוררותה של החברה הישראלית וצמיחתה של מערכת תקשורת חלופית הזוכה במקרה הטוב לעצימת עין מצד השלטון ובמקרה הפחות טוב , לעידוד וללגיטימציה. לפני בחירות 1999 נעשה הליך מזורז של חקיקה שנועד להכשיר את ערוץ 7, הליך שלעת עתה נבלם על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
יחיאל לימור מניח חמישה גורמים לצמיחת התחנות הפיראטיות (לימור, 98': 8):
א. הרמה המוסדית- מבנית- תהליך צנטרליזציה ולוקליזציה במפת התקשורת שהחל עם המקומונים.
ב. הרמה הפוליטית- התעלמות ולעיתים אף עידוד מצד המערכת הפוליטית. התחנות לא מהוות איום ישיר על הממסד התקשורתי, מאחר ואינן מתיימרות למלא את תפקיד התיווך הפוליטי. מאידך, הפוליטיקאים גילו כי יש להם קו ישיר לקהל היעד שלהם.
ג. קושיין של התחנות הממלכתיות לענות על צרכיהם של ציבורים רחבים, דוגמת שידור מוסיקה מזרחית. ההדרה של אוכלוסיות פריפריאליות. בהקשר זה מצטט לימור את קימרלינג (1996) הטוען כי בישראל התפתחו שש תרבויות משנה שאינן זוכות לייצוג הולם באמצעי  השידור הארציים: האזרחית- אוניברסלית; הדתית לאומית; חרדית; מזרחית מסורתית; הערבים; העולים מרוסיה.
ד. הרמה הכלכלית- תהליך ההפרטה הביא את מפעילי התחנות הפיראטיות להאמין כי תהליך הרשיון להפעלת תחנות אזוריות. היבט אחר הוא צמיחתו של ערוץ פרסום נוסף זול וממוקד יותר.
ה. ברמה הטכנולוגית- הוזלת הציוד הטכני הפכה את הפעלתו של ערוץ שידור פשוט וזול.
לימור מוסיף כי תחנות הרדיו האזוריות לא עונות על צרכיהן של אוכלוסיות רבות משום האופי השרירותי בהן הן חולקו (שם: 55) ומסביר כי החלוקה הגיאוגרפית יצרה מצב שבו כל תחנה הפכה להיות מעין כלבו ואינה נותנת מענה אמיתי למגוון הצרכים, הטעמים והרצונות של מאזיני הרדיו.

אפשר למפות את היחסים וההסדרים בין אמצעי התקשורת והחברה בה הם פועלים בשתי רמות: פורמלית ובלתי פורמלית (כספי ולימור: 142). יחסי הגומלין הפורמליים מוגדרים מתוקפם של הסדרים חוקיים ומשפטיים או על פי הסדרים ממוסדים ומוסכמים. היחסים הבלתי פורמליים נרקמים מחוץ להסדרים הרשמיים וכוללים מניפולציה במידע, חילופי מידע או הפעלת מערכות סמויות של סנקציות ותגמולים. ככל שמושג יותר שיתוף פעולה ורמת המתיחות יורדת, ניתן לראות באמצעי התקשורת את דגם האחריות החברתית.
בין ההסדרים הפורמליים ניתן למצוא את פקודת העיתונות משנת 33' ובה סעיפים המגבילים את חופש העיתונות בשעת חירום ותקנות רישוי שונות.

תקשורת בישראל היום:

נוסף להסדרים הקובעים את דפוסי הפעולה של אמצעי התקשורת ההמוניים, קיימים עוד כ- 60 חוקים, תקנות וצווים שיש להם השפעה, ישירה או עקיפה על תפקוד הממסד התקשורתי. מדובר בעיקר בהסדרים נורמטיביים, שנקבעו על ידי השלטון והכוללים איסורי פרסום מסוגים שונים מאיסור פרסום שמות קטינים דרך סוביודיצה ועד צנזורה.
הצנזורה הצבאית היא אחד הביטויים המוכרים והשנויים במחלוקת לפיקוח על הממסד התקשורתי. אף על פי כן נוטל על עצמו מרצון, ממסד התקשורת, הגבלות אלה מצד השלטון מתוך הכרה בקיומו של קונפליקט, בין הצורך באבטחת חופש המידע מול הצורך בשמירה על האינטרסים החיוניים של המדינה.
למרות שקיומה של הצנזורה נוגד את דגם האחריות החברתית, מתקיים בתקשורת מוסד אחר, ועדת העורכים שהנושאים השכיחים העולים בה באים מתחום החוץ והביטחון. מוסד זה מחזק לכאורה דגם זה, אולם  גם כלפי הסדר זה קיימת ביקורת, ולראיה עיתון הארץ אשר ביטל חברותו בה בתחילת שנות התשעים. הביקורת העיקרית היא כי זהו אחד הבלמים החמורים ביותר של החופש העיתונאי (שם, 181). כיום ועדת העורכים היא גוף "מת" בפועל.
גוף אחר המבקר את פעולותיה של הקהילה התקשורתית בארץ הוא תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. כפי שנהוג בקהילות מקצועיות אחרות (רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים...), משמש גוף זה תפקיד של בלם בפני לחצים חיצוניים וניסיונות התערבות בשיקוליהם המקצועיים של חברי הקהילה. באמצעות התקנון מנסה מועצת העיתונות לעצב את המסגרת הנורמטיבית- מקצועית והאתית לפעולת הקהילה.
בספרה האחרון מציינת תמר ליבס שלושה שינויים מרכזיים שעברו על התקשורת בישראל (Libes, 1998:55). עם הקמת המדינה עברה העיתונות מכזו המחויבת למהפכה הציונית, לעיתונות מערבית מהסוג של "כלב השמירה". שינוי שני חל עם המעבר מעיתונות פוליטית המחויבת לאידיאולוגיה מפלגתית, לעיתונות מסחרית וחופשית. השינוי השלישי עליו נתמקד, חל כאשר ערכים חדשים הוגדרו על ידי השוק. ריבוי הערוצים הביאו לדבריה, לכך שהתקשורת עברה תהליך של "טלויזציה" ובידור, הן בצורה והן בתוכן. התקשורת, טוענת ליבס, מצאה עצמה חופשיה מאידיאולוגיה למול קהל עייף גם הוא מאידיאולוגיה ותאב יותר תרבות פנאי, ספורט ובידור. כך, באורח אירוני, כשכל התנאים לשגשוגו של הויכוח הפוליטי הושגו, נחלש הצורך בויכוח. בשנים האחרונות, התקשורת מוטת הרווח, מחלישה את יכולתה לפעול ככלב שמירה וההכרח לשרוד בעידן תחרותי ולהרוויח, מאיים על אופיה. שידור ציבורי הפך לתחרות על רייטינג ונושאים ציבוריים הופכים שוליים. העורכים והמפיקים, לפי ליבס, תופסים את הציבור בצורה כזו שחדשות הופכות צהובות ושיקולים ויזואלים ואמוציונלים מכריעים שיקולים עניינים ורציונלים.
בישראל המצב אינו שונה ממדינות מערביות אחרות, וגם כאן ניתן להצביע על מספר מצומצם של תאגידים השולטים על שוק התקשורת. ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של התעשיה והפיכתה חובקת כל, גורמת לרצונם של התאגידים לרכוש כמה שיותר כלי תקשורת- מה שכמובן הוליד את בעיית הבעלויות הצולבות והמתנגשות. דוגמא מקומית לתופעה הן שלושת המשפחות- מוזס (ידיעות), נמרודי (הכשרת הישוב- מעריב) ושוקן (הארץ): תאגיד "ידיעות אחרונות" הנמצא בבעלות משפחת מוזס אשר חולשת בין השאר, על העיתון היומי הנפוץ במדינה (ידיעות אחרונות), רשת מקומונים, כתבי עת, ביניהם השבועון הנפוץ במדינה (לאישה), על 25% ממניות חברת רשת (ערוץ שני), על 30% ממניות חברת ערוצי זהב שהיא זכיין הכבלים הגדול במדינה, חברת נור לשלטי חוצות, העיתון ווסטי, הוצאות ספרים, חברת תקליטים (אי.אם.איי). החברה מוערכת בלמעלה מ- 600 מליון $ ומדורגת במקום ה- 37 בין 100 חברות התעשיה המובילות בישראל (לימור, ברוניות התקשורת, 1997: 99).
מלבד התאגידים הנ"ל קיים עוד מספר מצומצם של תאגידים נוספים החולשים על אמצעי התקשורת.
מעבר לריכוז השליטה על אמצעי התקשורת בישראל על ידי אוליגופולים, אפשר למצוא חברי דירקטוריונים היושבים מטעם הגופים שבעצם אמורים להיות מדווחים ומסוקרים על ידי אותו כלי תקשורת. נשאלת השאלה אם כן למי שמורה נאמנותו של חבר הדירקטוריון: לקונצרן הכלכלי החולש על ארגון התקשורת או לציבור? המחוקק אמנם נתן דעתו על שאלת הזכיונות הצולבות אולם כפי שמראה לימור (שם:42), תקשורת ההמונים מצויה בעידן המערער את תפקידיה הקלאסיים ואת מחויבותה לחופש הביטוי ולביסוסה של החברה האזרחית.
במציאות זו נשאלת אם כן השאלה מי ישמור על "כלב השמירה" וידאג לזרימה חופשית של מידע, לשוק חופשי של דעות ולפלורליזם חברתי? נכון להיום, טרם הכריז "ברון תקשורת" ישראלי על כוונותיו להתמודד על ראשות הממשלה, אולם כפי שראינו באיטליה (ברלוסקוני) ובברזיל (קולור דה-מלו)- גם זה אפשרי.
כאשר מתרגמים את סוגיית השתלטות עולם העסקים על אמצעי התקשורת מגלים שורה של תופעות נוספות: תופעה אחת היא נטייתם של מנחים / עיתונאים לעודד פוליטיקאים (אך לא רק) להחליף את הויכוח על מדיניות לסקנדל ורכילות משפחתית בעמדה פוליטית, תך טשטוש הגבולות בין בידור ופוליטיקה. החשיפה, האווירה והמיקוד במרואיין משמשים קרקע נוחה לפרסונליזציה של המרואיין. יצר המציצנות והרכילותיות הטמון בכל אחד מאתנו, הופכים אותנו, הצופים, לקהל צרכנים נוח הגומא לרוויה תכניות אירוח.
תמר ליבס שעמדה על כך, טוענת כי בניית מציאות חברתית כסדרה של אפיזודות דרמטיות ופשוטות הן סיבה נוספת לפרסוניפיקציה של המוסדות החברתיים והפוליטיים (אישאויות ולא כוחות חברתיים אחראים לקונפליקט).
הכוח ליצור מנהיגים נתון בידי עיתונאים והפרסוניפיקציה מעניקה תמיכה לצד המואנש. כאשר שני הצדדים מואנשים, הקונפליקט נחלש (Ibid:165).
בפרק זה הראתי כי ההתפתחות התקשורתית בישראל הובילה אותנו למציאות שבה מתקיימים בצוותא אמצעי תקשורת מוטי רווח וציבוריים. עם זאת ההסדרים הפורמליים והבלתי פורמליים אותם פירטתי לעיל הינם בעיקר תוצאה של מדיניות מכוונת ולא דרישת הציבור.
טענתי היא כי אין הבדל בין עורך מעריב, מנכ"ל רשות השידור ושר התקשורת בישראל: מבלי להתייחס לעמדתם הפוליטית, שלושתם מייצגים קונספציה של קונצנזוס היונקת מהפחד מפני הרב- תרבותיות.
ההסדרים הפורמליים והבלתי פורמליים שנועדו לשמר את הקונצנזואליזם, הלכו ונחלשו ברבות השנים עם פתיחת שוק התקשורת לתחרות. ריבוי הערוצים יצר אשליה של ריבוי דעות, שכן מרבית העוסקים בתחום עדיין משתייכים לתרבות ההגמונית בחברה ואילו הערוצים השונים עצמם מצויים עדיין בידיהם של מספר מצומצם של ברוני תקשורת.
ישראל, כמדינות מערביות אחרות מקיימת שידורי כבלים ואף פתחה את השוק לשידורי לווין, זאת בנוסף למאות האלפים המנויים לשרתי אינטרנט. מבול האינפורמציה אמנם נמצא ברובו תחת פיקוח רגולטורי, אולם תוכן השידורים משקף בדרך כלל את התרבות הדומיננטית ואת הקונצנזוס.

סיכום
החברה הישראלית עברה תהליכים מהירים ביותר של מעבר ממצב של תקשורת מגויסת והגבלים על הוצאת רשיון לעיתון ועד לפתיחת שוק התקשורת לתחרות, תוך ריבוי ערוצים.
תהליכים אלה התרחשו במקביל להתבססותה של החברה הישראלית כחברה אזרחית, תוך שמירה על הדומינציה של השלטון.
מאידך, השאיפה ליצור דגם אחיד של ישראליות נתקלה בקשיים לאורך כל הדרך. הטענה כלפי קיפוח עדתי כלפי המזרחים קיימת עד היום, הערבים אזרחי ישראל עוברים תהליך פלשתיניזציה מבחינה תרבותית והעולים מחבר העמים מפתחים מערכות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות נבדלות (מפלגה, עיתונים, חינוך וכו'…).
במקביל, איפשרה הבחירה הישירה לראשות הממשלה לחזק זהויות קומונליות ועדיין ליטול חלק בשיח הפוליטי, אך בו בזמן יצרה מצב המעודד סקטוריאליות והיבדלות.
התקשורת טרם השכילה להתמודד עם "הפרעות" אלו, בעיקר משום היותה מחוברת לממשל הפוליטי בהסדרים פורמליים ובלתי פורמליים ומהעובדה שכל ההחלטות שנגעו לתקשורת היו פוליטיות מעיקרן.
ריבוי השסעים בחברה הישראלית עדיין מאיים על לכידותה וגורם לשיתוק השיח הפוליטי. שיתוק זה מתבטא בטשטוש הגבולות בין בידור וחדשות, בבעלויות צולבות המותירות את השליטה בידי אותן אליטות ובייצוג חסר של קבוצות שוליים.
השאלה אותה נשאל בהמשך, היא האם צריכה המדינה לפתוח את שוק התקשורת לתחרות חופשית שבה כל קבוצה חברתית תתפקד כיחידה נפרדת ובכך תהפוך החברה לאטומיסטית, או שחובתה של המדינה לפעול למתן ייצוג במסגרת ממלכתית ומבוקרת.
התגברות השבטיות יכולה לערער את יציבות השלטון ולפירוק המדינה ובמקרה הקל היא פוגעת בלכידותה ומכבידה מאד על יכולת המדינה לאזן בין האינטרסים השונים של אזרחיה.
החברה הישראלית של 1999 עדיין אינה מלוכדת דיה וגורלה חשוב שבעתיים עקב מחויבותה לא רק כלפי הישראלים אלא כלפי כלל יהודי העולם. במציאות בה מיליון עולים מחבר העמים קוראים עיתונים ברוסית, מקיימים מערכות חינוך ומצביעים למפלגה משלהם וכאשר מאות אלפי עובדים זרים חיים כנטע זר בחברה, הרחק מהעין, החרדים מטפחים מערכת חברתית ותרבותית נפרדת,  וערביי ישראל מחזקים את זהותם הפלשתינית, חייבת מדינת ישראל ליצור מנגנונים שיחזקו את הלכידות הלאומית על פני הקהילתית.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מקריאות כגון: "יוצאי טוניס מופלים לרעה בשידורי הכבלים"; "יוצאי רומניה רצים לכנסת" (ידיעות אחרונות 17/12/98); חברת הכנסת סופה לנדבר מגישה הצעת חוק להחלת השפה הרוסית שפה רשמית ; "אני מרוקאי גאה" וכו'… 
חובתה של החברה הישראלית לתת מענה לכוחות השונים המושכים לכיוונים מנוגדים ובה בעת לשמור על לכידותה.

חלק שלישי- דו"חות התקשורת
מערך שידורי הרדיו והטלויזיה המוצעים כיום לציבור, מוסדר בשורה של חוקים שאינם קשורים ביניהם: חוק רשות השידור (1965); חוק הבזק, פרק ב' 1, שידורי כבלים (1982); חוק הרשות השניה (1990 ); פקודת הטלגרף האלחוטי (1972).
מתוקף חוקים אלה, מתקיימות רשויות פיקוח סטאטוטוריות, כל אחת בתחומה ולעיתים גם בעלות אינטרסים מנוגדים. ההסדרים שנקבעו בחוקים אלה הם תולדה של התפתחויות מקריות, שרובן נבעו מצרכים נקודתיים וללא בחינה כוללת של מערך השידורים.
רשות השידור הוקמה לקראת סוף שנות השישים ומאז לא עברה שינויים מהותיים. כניסתם של הערוץ השני והכבלים גרמו לזעזוע ולנטישת טובי האנשים למתחרים, תוך ירידה משמעותית גם באחוזי הצפיה.
הערוץ השני כבש בסערה את צופי הטלויזיה ובשנה הראשונה לשידורים היה המרקע מוצף בתוכניות טוק- שואו ובהפקות זולות. לאחרונה הוארכו זיכיונות כל חברות הערוץ השני לאחר מאבק בין שרת התקשורת ומועצת הרשות השניה, על הסמכות להאריך את הזיכיונות ועל רקע מסקנות ועדת פלד אותן אפרט בהמשך.
השידור בכבלים, כמוהו כשידור הציבורי נולד כאילוץ לאחר שנים של שידורים פירטיים. זכייני חברות הכבלים נהנים משליטה בלעדית באזורים בהם הם פרוסים ומהכנסות קבועות מהגבוהות בעולם, מבלי פיקוח אמיתי על איכות השידורים.
היום, כאשר שוק התקשורת נפתח לתחרות, והשידור הציבורי צריך להתמודד עם שינויים חברתיים מהירים, בסביבה רב ערוצית- דרושה חשיבה מקיפה על מערך השידורים לציבור, מעמדם של כלי התקשורת ותפקידם בעיצוב המערכת התרבותית/ חברתית בישראל.
שלושת הדו"חות אותם אבחן להלן, נכתבו במהלך שנות התשעים. יחד עם מינוי הועדות הללו, מונו צוותים נוספים שבדקו אספקטים אחרים של השידורים הציבוריים והמסחריים, אולם דו"חות אלה משקפים את המציאות הנוכחית דהיום. מבין שלושת הועדות שנתמנו על ידי שתי ממשלות שונות, נתקבלו המלצותיה של ועדת פלד- ובמלואן.
מאידך, המערכת הפוליטית מתקשה להתמודד עם הצורך בשינויים לגבי רשות השידור ועתידו של השידור הציבורי. אך כפי שאראה, אין זה רק תפקידה של המערכת הפוליטית. השידור הציבורי, איבד את המצפן שלו ובכך מועל בתפקיד הציבורי החשוב לשיח החברתי בישראל.
דו"ח ועדת לבני

בסוף 1992 מינו שרי התקשורת והמשפטים ועדה ציבורית שתפקידה היה "לבחון ולהציע מסגרת חוקית לרשות השידור, במגמה להסדיר את מעמדה, תפקידה ואופן תפקודה…".
מטרת הקמת הועדה היה להציע הסדרים שיאפשרו לרשות השידור לשמור על מקומה המרכזי במפת השידורים החדשה (כניסת השידורים המסחריים).
בהצעת החוק שהגישה הועדה הוצע קודם כל להגדיר את השידורים כציבורים ולא כממלכתיים, ר"ל השידורים צריכים לשרת את צרכי הציבור ולא את השלטון. מתוך התפיסה הזו הוצע על ידי הועדה להדגיש במטרות השידור את אזרחותם של תושבי המדינה על פני לאומיותם.
הצעת החוק שנגזרה מעבודת הועדה, ביקשה לחזק את עצמאותה של רשות השידור באמצעים שונים כמו מינויו של יו"ר הרשות וחברי הועד המנהל על ידי הועדה הבוחרת ולא על ידי הממשלה. המטרה היא לנתק את הזיקה בין המערכת הפוליטית לראשות השידור ולמנוע מעסקני המפלגות להשפיע על אופי השידורים.
במקום מועצה של 31 חברים המליצה הועדה על ועדה בת 11 חברים, מהם רק 3 ימונו על ידי הממשלה. חברי המועצה יהיו בעלי זיקה לתחומי שידור, אומנויות או ניהול עיסקי ויבחרו על ידי ועדה בוחרת שתורכב מנציגי הארגונים הרלוונטיים ( יוצרים, עיתונאים, סופרים, מורים, עובדים, תלמידים, אומנים ומהמועצה להשכלה גבוהה).
המועצה היא הגוף המפקח על רשות השידור ותפקידה להתוות את מדיניות השידורים הכוללת של הרשות בתחומי הרדיו והטלויזיה. המלצות אלו שונות מחוק רשות השידור שנחקק ב- 65', והפך בעצם לחוק הממסד את הפיקוח הפוליטי על אמצעי השידור שכן מטרתן להגביר את עצמאות הרשות מחד ומאידך לפתח בלמים ואיזונים פנימיים וחיצוניים שאינם נתונים לשיקולים פוליטיים אלא לאמות מידה ציבוריות.
הועדה גם ממליצה כי המועצה היא שתמנה את מנכ"ל הרשות (ולא הממשלה) בדרך של מכרז. המנכ"ל ימונה לחמש שנים ויהיה אחראי לביצוע המדיניות ולניהול השוטף. על מנת ליעל את עבודת הרשות הציעה הועדה כי המנכ"ל יעמוד בראש צוות מכרז לצורך מינויו של מנהל אמצעי שידור. צעד זה נועד לחזק את יכולתו של מנהל הרשות לתפקד ולנהל את ענייני הרשות ולחזק את יחסי העבודה בין מנהלי הרשות.
חידוש נוסף של ועדת לבני הוא כי חלק ממימון הרשות יהיה מהכנסות משידורי פרסומת. כיום ממומנים חלק משידורי הרשות משידורי פרסומת וחסות, אולם לא בצורה מסודרת וללא כללים מחייבים. אחד המפרסמים הבולטים הוא מפעל הפיס שנהנה מהשפעה אדירה כתוצאה מהיותו בין הגופים הבודדים המפרסמים בטלויזיה הכללית.
הועדה אינה ממליצה על שידור הפרסומות בשעות צפיית השיא (19:00-22:00 ) וכן כי היקף ההכנסות מהפרסומות לא יעלו על 60% בתום חמש שנים להנהגתן. ההכנסות מהפרסומות מצטרפות להכנסות מאגרה, מתשדירי חסות, מפעילות מסחרית ומתמלוגים.
הועדה גם ממליצה כי מפקד גל"צ ומנהל הטלויזיה החינוכית יוזמנו לישיבות המועצה. למועצה גם יהיו סדרי ניהול ופיקוח על שני הגופים הנ"ל.
מבין ההסתייגויות המעטות שצוינו בדו"ח הועדה ברצוני להתייחס להסתייגותו של הפרופ' עקיבא כהן המתנגד להנהגת שידורי פרסומת. פרופ' כהן הציע להקטין את האגרה ב- 50% ולהטילה באופן אוניברסלי ולצמצם בהוצאות הרשות. טיעוניו כנגד הנהגת שידורי הפרסומות נבעו מהדאגה מלחץ המפרסמים על לוח המשדרים ועל אי הנוחות מצפיה מקוטעת.
ועדת לבני לא הסתפקה בשינויים מבניים אלא התייחסה גם למפת השידור.
הועדה ממליצה להפריד בין הטלוויזיה הכללית והחינוכית ולהקצות ערוצי שידור נפרדים תוך הגברת שעות השידור במידה ניכרת.
נושא נוסף המהווה חידוש הוא סעיף הקובע כי "מועצת הרשות תקבע כללים להשתתפות הרשות בהפקת סרטי קולנוע בהפקת יצירות מוסיקה ויצירות מתחומים אחרים" (דו"ח לבני, 1993).
בארה"ב השכילו חברות הטלויזיה להקים  קונצרנים המשלבים הפקות טלויזיה וקולנוע כדי לקדם את המסך הגדול, כך גם נוהגים זכייני הערוץ השני.
דו"ח לבני עסק אך ורק במבנה ותפקוד רשות השידור מבלי להתייחס למקומה במערך הכולל של השידורים לציבור, אלא בשאלת נחיצותו וחיוניותו של שידור ציבורי לעומת ערוצי שידור פרטיים. הדו"ח לא הוגש לממשלה לצורך אישורו וסופו שנגנז. רשות השידור לא עברה שום רפורמה משמעותית מאז.

ועדת צוקרמן

ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה בשנת 1997 ועדה מקצועית בראשות הפרופ' ארנון צוקרמן, שתפקידה היה "לבדוק את האפשרות לשינויים במעמדה המשפטי, המבני והציבורי של רשות השידור, ואת ההשלכות הנובעות מכך על מערכת התקשורת בישראל (דו"ח צוקרמן, 1997)".
הרקע למינוי הועדה היה ביקורת גדולה מצד מפלגת השלטון- הליכוד, כלפי תפקודה של רשות השידור ועוינותה לכאורה כלפי חוגי הימין. ראש הממשלה ביקש לבדוק את אפשרות הפרטת הרשות (צוקרמן, 1998: 32).
במקביל להקמת הועדה הוקמה ועדה נוספת על ידי שרת התקשורת, היא ועדת פלד, שתפקידה היה לבדוק את מערך השידורים הכולל. הועדות אמנם לא עסקו באותם נושאים אולם קיומן ההדדי עמד ברקע עבודתן.
השאלה המרכזית שעימה התמודדה הועדה היתה מקומו, תפקידו ודרך מימונו של השידור הציבורי בסביבה רב-ערוצית. מהם השינויים הנדרשים מערוץ ציבורי במעבר ממצב של מונופול לתחרות עם "שמים פתוחים"? באיזו מידה על המדינה והציבור להמשיך לממן את השידור הציבורי בעת שישנן אלטרנטיבות והאם יש מקום להפרטה.

ממצאי הועדה: למעשה, מאז הקמתה, לא עברה רשות השידור שינויים משמעותיים, למרות בחינה ונסיונות שנעשו במהלך השנים. העובדה כי נסיונות הבראה וייעול רבות בעבר לא צלחו, חיזקה את חברי הועדה כי יש מקום בשינויים מבניים וחוקיים חדים ומהותיים שיבוצעו על ידי הממשלה והכנסת.
הועדה מצאה מערכת בירוקרטית מסורבלת ומלאת קונפליקטים בין הגופים המקצועיים לגופים המפקחים. כן נמצא כי אין ביזור מספיק של סמכויות מן המרכז למנהלי השידור, דבר המונע פיתוחן של תכניות וייעול המערכות השונות.
הועדה מצאה בעיות ארגוניות ומבניות קשות- חוק רשות השידור אינו יוצר קוים ברורים בין סמכויות ותפקידי הגורמים השונים ברשות, ובמיוחד בין המליאה והועד המנהל למנכ"ל ובין המנכ"ל למנהלי המדיה.
כן נמצא כי מבנה השכר ומציבת כוח האדם גורמים לסרבול ולבזבוז רב: הסכמי עבודה נפרדים לכל סקטור, מבנה שכר המורכב ברובו משעות נוספות וליקויים נוספים.
אין חשיבה מאורגנת ארוכת טווח אלא מקריות והתחרות בערוצים המתחרים.
הדברים אמורים גם לגבי הטלויזיה החינוכית אשר לדברי מחברי הדו"ח "היא איבדה את המצפן התוכניתי שלה" וכי התרחבותה רק פגעה בה (דו"ח צוקרמן, שם: 10).

העקרונות שהנחו את עבודת הועדה היו:
חיוניותו של שידור ציבורי ברדיו ובטלויזיה אשר יפעל במסגרת עצמאית, חסינה מפני השפעות פוליטיות או כלכליות.
עריכת שינויים מבניים, כלכליים וחוקיים מבלי להפריט את רשות השידור. למבנה רשות השידור, לדידי הועדה, ולנוהלי העבודה המקובלים בה, יש השלכה ישירה על התוכן. ביטול תפקידי מליאת הרשות והמנכ"ל נועדה לחזק את עצמאות הרשות , לכונן הליך קבלת החלטות יעיל יותר ולבטל מערכת ארגונית אנאכרוניסטית.
לא יהיה מימון משידורי פרסומת.

המלצות מרכזיות: הועדה המליצה לחוקק חוק שידור ציבורי חדש במקום זה הקיים היום ולעגנו במסגרת סטאטוטורית חדשה.
הועדה שוללת את הקמתה של רשות לאומית לתקשורת (ועדת פלד), העומדת, לדעת הועדה, בניגוד לתפיסת השידור הציבורי. השידור הציבורי צריך להתקיים כמסגרת עצמאית, נקיה מלחצים פוליטיים וכלכליים.
הועדה מציינת כי גם במודל האמריקאי אותו אימץ דו"ח פלד וכך גם באירופה, הטלויזיה הציבורית היא גוף נפרד שיש לו גופים מפקחים משלו.
1. הקמת שתי רשויות נפרדות, עצמאיות ובלתי תלויות, האחת לטלויזיה והשניה לרדיו. לכל רשות תעמוד מועצת מנהלים אשר היא וראשה ימונו על ידי הנשיא.
2.  מועצת המנהלים תמנה מנכ"ל למדיום הספציפי והוא ישמש גם עורך ראשי.
3.  הטלויזיה תעסוק בעיקר במתן שירותי הולכה, למעט תכניות חדשות, אקטואליה וספורט. שאר התכניות ינתנו לחברות הפקה.
4. הטלויזיה החינוכית תבוטל ובמקומה יוקדשו חלק משידורי הטלויזיה לנושאי חינוך: מערך השידורים הוא אנכרוניסטי וחסר תכנון ארוך טווח. שידורי החינוכית מתפזרות על פני הערוץ הראשון, הערוץ השני והכבלים ועם זאת שעות שידור רבות מבוזבזות בשל חוסר מיקוד ויד מכוונת.
      השילוב של טלויזיה מסחרית עם ערוץ לימודי חינוכי, אינו מתיישב, לדעת הועדה, עם 
      המציאות, שכן אילו שני עולמות שונים.
      הועדה רואה חשיבות רבה בקיומה של טלויזיה חינוכית. אולם לדעתה, "איבדה 
      החינוכית את המצפן התכניתי שלה, בין היתר משום התרחבותה הבלתי מבוקרת".
5. ערוץ 23, הוא הטלויזיה החינוכית בכבלים, יפעל בכפיפות למנהל הטלויזיה ויעביר את 
      שידורי הכנסת במלואם במקום ערוץ 33 הקיים היום.
6. רשת ג', קול הדרך לעסקים במרכז והגל הבטוח בצפון, שהם ערוצי מוסיקה, ימכרו לזכיינים פרטיים.
7. רדיו רק"ע והרדיו לחו"ל יפעלו במימון ישיר של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר תחת הרדיו הציבורי אשר ישמש קבלן מבצע.
8.  ערוץ 33 הסובל מצפיה אפסית, יופרט.
9.  למרות שהתחנה הצבאית היא יחודית בעולם הדמוקרטי ומהווה פתח להתערבות שלטונית בלתי רצויה, מעמד גל"צ לא ישתנה והוא יעוגן בחוק השידור הציבורי. שכן גל"צ קיימת עשרות שנים כתחנה צעירה, דינמית, תוססת ויצירתית שתרמה רבות לעולם התקשורת. מפקד גל"צ ימונה על ידי מועצת המנהלים של הרדיו באישור שר הבטחון. מועצת המנהלים גם תפקח על התכניות הלא צבאיות של התחנה.
10.  המימון יעשה על ידי גביית אגרה ומימון משרדי ממשלה להפקת תכניות חינוכיות או    
לתפוצות. שיעור האגרה יקבע אחת לחמש שנים. הועדה עומדת על חיוניות עצמאותו של השידור הציבורי ומכאן בצורך להתרחק מן הממשלה כדי שיוכל לקיים את אי תלותו הפוליטית.
מאידך, זקוק השידור הציבורי לסמוך על מקור יציב של מימון לטווח ארוך, כך שיוכל לייצר תכניות בעלות איכות גבוהה ולתכנן לוח שידורים.
הועדה ממליצה להמשיך בגביית האגרה, מאחר והאגרה אמנם מאשרת את התשלום אך הוא אינו עובר תחת ידיה.
כמובן שאם ימומן השידור על ידי פרסומות, יהיה מוטה על ידי כוחות השוק, יגרור "הנמכה" של תכני השידורים ולחצים מסחריים.
הועדה גם אינה ממליצה על שיטת המנויים, מאחר ועדיין אין מספיק ערוצים  וכמובן שאז הוא כבר אינו הופך ציבורי.
הועדה מציעה אם כן לשלב כמה צורות מימון (בדומה להמלצות ועדת לבני): גביית אגרה, פעילות עסקית של הרשות שתשמש כמו"ל.
הפרטה: הועדה סבורה כי אין לשיקולים הכלכליים מקום כאשר דנים בעתידו של השידור הציבורי. לפיכך, אין להפריט את השידור הציבורי בישראל מאחר והוא מעניק שירות יחודי. ההחלטה היא החלטה ערכית- שידור ציבורי במימון ציבורי על ידי רשות עצמאית, יהווה משקל נגד ואלטרנטיבה לערוצים המסחריים.
הועדה ממליצה אם כן שלא להפריט את השידור הציבורי, ולממן את פעילותו על ידי אגרה, רק בעבור השידורים המגיעים לציבור בישראל.

הועדה התעכבה על סוגיית הזיקה הפוליטית של הרשות לממשלת ישראל:
היום, הממשלה קובעת את ההרכב הפרסונלי של דרגי הניהול ברשות, החל מהועד המנהל, דרך יושב הראש והמנכ"ל.
קיימת גם תלות בממשלה במישור הכלכלי כאשר הממשלה ואחריה ועדת הכספים של הכנסת צריכות לאשר את תקציב הרשות כמו גם את גובה האגרה.
מעמדם של עובדי הרשות הוא מעמד של עובדי מדינה.
סעיף 2 בחוק רשות השידור, מגדיר את השירות שנותנת הרשות כשירות ממלכתי, בניגוד לשידור המוגדר ציבורי.
כן מוקנית בחוק זכותה של הממשלה להתערב בתכני השידורים במקרים מסוימים.
לאור זאת, הועדה ממליצה כי השידור הציבורי יהיה חופשי מהתערבות ממשלתית הן במישור הכלכלי והן במישור הרגולטורי.
לשם כך תוקם ועדת מינויים אובייקטיבית ובלתי תלויה. ועדה זו תמליץ לנשיא המדינה בבואו למנות את מועצות המנהלים של רשויות הרדיו והטלויזיה ואף תבחר את יושבי הראש מבין חבריהן.

תפקידי השידור הציבורי: הועדה רואה חשיבות רבה בהיותו של השידור הציבורי פורום לאומי לזרימה חופשית של השקפות ודעות הרווחות בציבור, שתפקידיו:
לספק שידורי חדשות ואקטואליה אובייקטיביים ובלתי תלויים.
לשדר לציבור אירועים לאומיים חשובים.
להפיק ולהפיץ תכניות שישקפו את התרבות הישראלית, את המורשת והמסורת היהודית ןאת היצירה הישראלית המקורית על גווניה השונים.
לספק תכניות לכלל הציבור.
לקיים שידורים בשפה הערבית לערביי ישראל
לשמש במה לחיזוק השיח הדמוקרטי והחפשי בישראל

סופו של דו"ח צוקרמן כסופן של הועדות לפניו, היה גניזה. לא רק שראש הממשלה בחר להתעלם ממסקנות הועדה, אלא אף מיהר ומינה מנכ"ל חדש לרשות השידור על אף שאחת המסקנות המשמעותיות של הועדה היתה לבטל את הזיקה הפוליטית בין הרשות וממשלת ישראל. בהודעה לעיתונות ששחרר ראש הממשלה נמסר כי: עיקרון שמירת השידור הציבורי בישראל "צריך להשתלב ברפורמה הכוללת בתחום השידורים לציבור, ושעיקרה- החלת עקרון השמים הפתוחים והסרת המגבלות על הסקטור הפרטי לפעול בתחום השידורים" ( ר"ל המלצות ועדת פלד, מ.מ. ) (צוקרמן, שם: 33).
ניתן לומר כי ועדת צוקרמן לא מילאה אחר ציפיותיו של ראש הממשלה, אשר ביקש את ראשה של רשות השידור. משנוכח רוה"מ כי לא ניתן יהיה להפריט את הרשות או להדק את השליטה עליה, הוא ביקש (כממשלות לפניו) להנציח לפחות את המצב הקיים ומינה מנכ"ל המקורב ומזוהה עם הימין הפוליטי בישראל- מר אורי פורת.
כממשלות לפניו, כך גם רוה"מ נתניהו ביכר לשמר את השליטה הפוליטית על רשות השידור גם במחיר הפגיעה בציבור.

דו"ח פלד

הועדה להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור הגישה את הדו"ח ב- 15.6.1997 לשרת התקשורת לימור ליבנת.
בכתב המינוי ביקשה השרה מחברי הועדה לתת ביטוי תקשורתי לפלורליזם התרבותי של ישראל ולהבטיח נגישות של כל שדרות הציבור לכלי התקשורת השונים. כן נתבקשה הועדה להתייחס להקמתו של ערוץ לוויני, ישראלי בינלאומי ולמדיניות הפרסום בערוצי התקשורת השונים ולדרכי מימונם (דו"ח פלד, 1997).
הועדה מערערת על התפיסה הרווחת שמאחר והשידור האלקטרוני הוא "משאב שבמחסור", עליו להיות תחת מונופול המדינה. לדידי הועדה, השידור האלקטרוני, בשונה ממו"לות הדפוס, הוא מדיום מוגבל משום נדירות התדרים ועל כן התפתחותו היתה איטית. מכאן נולדה התפיסה כאילו צריך השידור האלקטרוני להיות בידי המדינה. הועדה גורסת כי השידור האלקטרוני הוא אחד האמצעים למימושן של זכויות יסוד בחברה דמוקרטית, ר"ל חופש הביטוי, חופש המידע והפרסום וזכות הציבור לדעת.
הנחת היסוד של הועדה היא, כי בחברה הישראלית, שהיא חברה הטרוגנית, פלורליסטית ודמוקרטית, אמורה התקשורת לשרת את הצרכן כיחיד, לפי בחירתו החופשית ולכן צריכה התקשורת האלקטרונית להבטיח היצע רחב ומגוון על בסיס של פלורליזם, שוני וגיוון.

עיקרי המלצות הועדה שמונתה, עם חילופי השלטון, על ידי שרת התקשורת:
א. הבטחת חופש בחירה מירבי לצרכני התקשורת בישראל והגנה על ציבור הצרכנים, כמו למשל חתירה למצב שבו ינתנו רשיונות לאספקת שירותי חדשות באופן חפשי. הועדה שמה דגש מיוחד על הצורך בקביעת כללי אתיקה אחידים ומחייבים בשידור ובפרסום וכן בחובת עקרון השקיפות של כל בעלי הרשיונות.

ב.  עיקרון השמיים הפתוחים בתחום השידורים לציבור: כל אחד יוכל לשדר ולהציע את שירותיו לציבור, בכל מתכונת של שידור ושירות, על פי תנאי סף שיושתתו על תחרות חופשית בתנאים שווים והוגנים ויבטיחו הגנה על זכות הציבור לבחור, מתוך היצע רחב ומגוון של אפשרויות בחירה.
ג. תחרות חופשית בתנאים שווים בין כל הגורמים הפועלים בתחום התקשורת, עכשיו ובעתיד. הועדה ממליצה כי כל תאגיד המחזיק בין מישרין ובין בעקיפין, יותר מ- 25% מנתח השוק בענף אחד של שירותי התוכן, לא יהיה רשאי להיות במעמד של בעל שליטה בענף אחר של שירותי התוכן. הועדה ממליצה לאפשר לכל מי שירצה לשדר, תנאי סף פיננסיים ולא תוכניים.
ד. הפרדה בין שידורי הולכה לשידורי תוכן: המטרה לפתח תנאי תחרות שווים, לייעל את השירות לאזרח ולשפר את איכות השידורים.
ה. מניעת ריכוזי שליטה ובעלויות צולבות בתקשורת: צמצום המעורבות הממשלתית והפיקוח על ערוצי השידור בדרך של הקמת רשות לאומית לתקשורת שתעסוק בתכנון, רישוי ופיקוח בתחום השידורים לציבור. הועדה גם ממליצה על מעבר משיטת הזכיינות לשיטת רשיונות. שיטה שתבטא טוב יותר את תפיסת חופש השידור והתחרות.
      דרך אחרת היא הפרדה בין שירותי הולכה לבין ספקי תוכן, כדי להגביר ולעודד התחרות 
      למנוע ריכוז בעלויות בידי מעטים.
ו. קידום חדשנות טכנולוגית ותפיסות שידור חדשות על פי ההתפתחויות והמגמות הרווחות בעולם:    
- ערוצים יעודיים: אחת המסקנות המשמעותיות של הועדה, היא הקמתם של ערוצי שידור למגזרי אוכלוסיה והגדלת הרשיונות לשידור, במסגרת שידורי הכבלים. השיטה המוצעת היא שיטת המיקבצים Tiering . תמורת דמי מנוי בסיסיים, יקבל המשתמש מיקבץ ערוצים כולל הערוצים הקיימים היום ואת הערוצים הייעודיים שיפורטו להלן. מקבץ נוסף יהיה כרוך בתשלום נוסף. כמו כן יונהגו שידורי "תשלום עבור צפיה".
      הועדה ממליצה להקים ערוץ לדוברי ערבית, לדוברי רוסית ואמהרית, ערוץ יעודי 
      למורשת ישראל, ערוץ מוסיקה וערוץ חדשות ומידע.
      ערוץ נוסף, בינלאומי,  יהיה מיועד ליהודי התפוצות. כל הערוצים ימומנו באמצעות
      פרסומות.
      על מנת למנוע מצב של בעלויות צולבות ושל שליטה של ברוני תקשורת על שוק 
     השידורים לציבור, פירטה הועדה שורה של הגבלים.
- ערוץ מסחרי נוסף: מוצע להקים ערוץ מסחרי נוסף לערוץ השני עם אותם תנאי רשיון
      באמצעות הולכה טריסטריאלית- קליטה מהאוויר. תהיה תחרות הוגנת ושווה בין 
      הערוצים.
 DBS – : לשם יישום עקרון השמים הפתוחים, הועדה ממליצה להקצות רשיונות להפעלת 
      שידורי לווין ישירים לבית הצרכן. זוהי ההמלצה הראשונה גם שנתקבלה על ידי 
      הממשלה. 
     את שידורי הלווין תוכל להפעיל כל חברה שעמדה בתנאי סף פיננסיים ובתנאים נוספים
     שקבעה הועדה שנועדו למנוע בעלויות צולבות.
     הנימוקים לצורך בשידורי הלווין היו גם טכנולוגיים ומעשיים. כעשירית מהאוכלוסיה
     בישראל אינה מחוברת לכבלים. וכי שידורי הלווין יגבירו את התחרות בשוק ההולכה.
- רדיו: מוצע לאפשר לבעלי הזכיונות לרדיו אזורי, לעבור לשידורים כלל ארציים, תוך אפיון השידורים. כן מוצע לאפשר לתחנות הרדיו האזריות להתאגד לצורך שידורי פרסומת ושידורי חדשות ואקטואליה. כפי שמוצע בשידורי הטלויזיה לחו"ל. בחינה של כדאיות התחנות האזוריות העלתה כי הן סובלות מתחרות לא הוגנת עם קול ישראל וגל"צ, והן סובלות מפיקוח הדוק בהרבה מכל בחינה שהיא.
     כמו כן מוצע להפעיל שידורי רדיו ליהודי התפוצות ולפטור את רשות השידור מאחריותה.
ז. יצירת תנאים בתחום הרגולציה לפיתוח עתידי של מערך השידורים לציבור. הועדה ממליצה לחוקק את חוק התקשורת שבעקבותיו תוקם רשות לאומית לתקשורת דוגמת ה- FCC  האמריקאי. עם הקמת הרשות, יבוטלו כל שאר הרשויות האחרות העוסקות בפיקוח ורגולציה (רשות השידור, מועצת הכבלים, הרשות השניה). תפקידה של הרשות הלאומית לתקשורת יהיה לפקח ולווסת את תחום התקשורת המשודרת: הרשות תייעץ לממשלה ותציע מדיניות לטווח ארוך; תדאג לרישוי ולקידום התחרות בענף, תנהל את מרחב התדרים; תדאג ליצירת תנאים לתחרות הוגנת ותפקח על בעלויות צולבות, מונופולים ומחירים; תגן על הצרכן ותדאג להבטחת איכות השירות; תדאג לקידום טכנולוגיות; תקבע תנאים לרישוי.
ח. מימון: מבחינת המימון, קובעת הועדה כי בעל רשיון למתן שירותי תוכן יהיה רשאי  
     להשתמש בכל דרכי המימון האפשריות ובלבד שדרך המימון נבחרה מלכתחילה והיא  חלק מתנאי הרשיון. בעל הרשיון יוכל לעבור משיטת מימון אחת לשניה, רק לאחר אישור
     הרשות הלאומית לתקשורת.
אף על פי שמסורת השידור בישראל התפתחה על פי הדגמים האירופאים, בהם אין "שמים פתוחים", המלצות ועדת פלד מבוססות בעיקרן על אמות המידה שהיוו בסיס להתפתחות התקשורת המשודרת בארה"ב: פלורליזם וגיוון; נגישות ציבורית וקהילתית למדיום; אפשרות בחירה למנויי הכבלים בין מקבצי שידור שונים בשיטת ה- Tiering ; פיקוח על מחירי השידור הבסיסי למנויי הכבלים; הבחנה בין בעלות על שירותי תשתית לבין ספק של שירותי תוכן; מניעת בעלויות צולבות. וכמובן ה- FCC .
לסיכום, ועדת פלד הסתמכה במסקנותיה על השינויים החברתיים והטכנולוגיים המתחוללים בעולם המערבי ומקדימים את ישראל: התקשורת המשודרת עברה תהליכים של גלובליזציה ושידורים חוצי גבולוות ולשונות וצרכן התקשורת הפך מצרכן פאסיבי לצרכן ריבוני הבוחר לעצמו את תפריט השידורים הרצוי לו. יתר על כן, התקשורת המשודרת הפכה גם יותר ממוקדת בשידורים נושאיים וייעודיים וכן באזורים מקומיים ולאומיים.
ועדת פלד הציגה שתי תפיסות העומדות זו מול זו: מחד, תפיסת ה- Broadcasting  המייצגת את מכלול הצרכים המשותפים של הציבור ואילו תפיסת ה- Narrowcasting  אמורה לבטא את הבחירה האינדיבידואלית של הצרכן. שידורי ה- Narrowcasting  מייצגים את ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות ומתבססים על תשלום לפי צפיה ומפולחים על פי קהלי יעד.
כתב המינוי של הועדה כמו גם מסקנותיה, משקפים את תפיסת העולם של שוק חופשי ותחרות חופשית אשר הביא עימו הליכוד בשנת 1996.
" התחרות היא אמצעי ראשון במעלה לתת לכל אדם את חופש הבחירה והחירות להחליט מה הוא רוצה לשמוע. בידור ומידע הם מוצרים כלכליים שכל אחד מוכן לשלם עבורם מחיר סביר, והשוק בעצמו ימציא מנגנון שבו כל אחד בוחר לעצמו מה הוא יכול לשמוע...אני בעד שכל מי שרוצה תחנת רדיו שיקים. הציבור החילוני רוצה תחנת רדיו- שיקים לו, הציבור החרדי רוצה תחנת רדיו- שיקים לו..." (לימור לבנת, במהלך ראיון לעיתון נקודה, 1996).
שרת התקשורת רואה רק מכשול יחיד העומד בפני פתיחת שוק התקשורת האלקטרונית לתחרות- מצוקת התדרים. לדידה של השרה, תחום זה אינו שונה מתחום העיתונות המודפסת וכפי שבתחום זה מתקיימים עשרות עיתונים ומגזינים, כך גם צריך להיות בתקשורת האלקטרונית.
ניתן לומר כי, גישת חברי הועדה ,שהיתה גם גישת הממשלה, היא גישה רב תרבותית, המכירה באוטונומיה התרבותית של כל קבוצה באוכלוסיה ומבקשת לאפשר לה חופש ביטוי תרבותי. באוגוסט 1997 החליטה הממשלה (החלטת הממשלה 2444) לאמץ את המלצות ועדת פלד ולפעול לחקיקת חוק התקשורת המוצע על ידי הועדה, לרבות הקמת הרשות הלאומית לתקשורת.
כן החליטה הממשלה להקים מנהלת להסדרת והקמה שתפקידה להביא ליישום המלצות הועדה.

ניתוח דו"חות לבני וצוקרמן על פי המודל הפלורליסטי:
המודל הפלורליסטי רואה את החברה כסך הקהילות המרכיבות אותה, כאשר כל אחת מהן שומרת על ייחודה ועל מעמדה בסדר החברתי.
הסדר החברתי מורכב מנורמות של מוסר ואחריות הדדית, ועל צדק במישור החברתי תרבותי וכלכלי ולא רק במישור המשפטי.
חברה פלורליסטית היא אינה חברה אחידנית, אלא כוללת ערכים והשקפות שונים המשמשים יחד כערך המכונן שלה. יציבותה של חברה זו תלויה במידת לכידותה ותחושת הסולידריות שבה. לצורך כך צריכים שיהיו ערכים משותפים, נאמנויות צולבות, שיתוף של אליטות, תלות כלכלית, פיקוח פוליטי וגורמים חיצוניים מלכדים כגון אויב משותף.
החברה הישראלית היא פלורליסטית במהותה, הנעה בין הניסיון ליצור חברה אחידנית תוך שימוש במודל "כור ההיתוך" ובין גורמים הטוענים כי יש לשאוף למודל הרב- תרבותי.
שתי הועדות הנ"ל ביקשו להדגיש כי השידור הציבורי בא לשרת בראש ובראשונה את צרכי הציבור ולכן כוחו ייגזר מהציבור ולא מהשלטון. על כן יש להדגיש במטרות השידור את אזרחותם על פני לאומיותם.
תפקידיו של השידור הציבורי, כפי שבאים לידי ביטוי במסקנות הועדה, נועדו לחזק את החברה האזרחית על ידי יצירת הוויה תרבותית ושמירה על יסודות הפלורליזם:
אבקש לתרגם את המדדים שסמוחה מציב, לגיבוש הלכידות החברתית לתפקידי השידור הציבורי:
- הרחבה והשכלה והפצת דעת- לא בדרך של שידורים פופולריים, אלא תכניות איכות, גם
      במחיר של אובדן רייטינג. או לפי סמוחה- השונות וההפרדה נשמרות, אך קיימת דומיננטיות של קבוצה אחת כדי למנוע את הקמתם של מרכזים אלטרנטיביים. אם השידור הציבורי לא ישמש מקור אינפורמציה עיקרי ואמין, הוא מאבד את מעמדו לטובת שידורים מסחריים או פריפריאליים.
- קידום היצירה המקורית הישראלית- כדי לחזק את היסודות התרבותיים והחברתיים בחברה למול מבול התקשורת מחו"ל ולייחד את ההוויה הישראלית נוכח תהליכי הגלובליזציה. קידום היצירה המקורית הישראלית באה לתת מענה לתהליכים אלה הגורמים לטשטוש הזהות הישראלית. עידוד היצירה המקורית תשקף ותעצב זהות ישראלית.
- מתן ביטוי ותיעוד לחייהם ונכסי תרבותם של כל תושבי ישראל והעם היהודי בתפוצות: התופעה של היווצרות כיסים תרבותיים של מיעוטים אתניים, עדתיים או דתיים, יוצרת מצב של צמיחת מרכזים המתחרים במרחב הציבורי המרכזי. השידור הציבורי יתן מענה לצרכי כלל הקבוצות בחברה, תוך שיקוף וייצוג תרבותן. זהו למעשה קונצנזואליזם שמשמעו, שמירת הקיום והזהות הנפרדים של הקבוצות, תוך חלוקה פרופורציונית של המשאבים על פי מפתח קבוצתי.
- חיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם, הציונות, היהדות, הפלורליזם והסובלנות: כל אלה נחוצים לשם יצירתו של אתוס לאומי בלעדיו לא תוכל החברה להתקיים כמסגרת ולהתמודד עם אתגרים שונים, כמו עליה, מלחמות וניהול אורח חיים אזרחי ודמוקרטי. ר"ל, בינוי קונצנזוס והגברת השילוב החברתי על ידי פיתוח ערכים משותפים וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות. זאת לצורך בניית אתוס לאומי משותף וחיזוק המסגרת הדמוקרטית.

שידור ציבורי הנסמך על שולחן השלטון, אינו יכול לעמוד במטלות אלו. ניסיון העבר הוכיח כי תלות זו גרמה לסרבול ולדקדנטיות מבחינה מבנית, לאובדן הדרך מול תמורות טכנולוגיות ושיקוף מציאות חד מימדית המוכתבת על ידי האליטה האשכנזית.
כאשר בוחנים את תפקידו של השידור הציבורי מול המודל הפלורליסטי, ניתן למצוא מתאם רב. תפקידיה הקלאסיים של התקשורת הם בעיקר פונקציות של סיקור ופרשנות, יצירת המשכיות ובידור. תפקידו של השידור הציבורי הוא לחזק בעיקר את שלושת הראשונים:
לעסוק בחדשות ובשידורי אקטואליה ולהרחיב בפרשנות האירועים וכן, לחזק את היסודות האזרחיים בחברה לגוניהם.
ברוב המקרים דרישות לביטוי עצמי של קבוצות אתניות נועדות לשמור על הקבוצה אולם אין לראות בדרישה זו רצון להתבדל מכלל החברה, אלא להיות חלק מרכזי בה.
מימון השידור הציבורי אינו יכול להיות תלוי בגורמים פוליטיים או כלכליים. המימון צריך שיעשה באמצעות אגרה ציבורית, שמחזקת את הקשר בין הציבור לשידור הציבורי ואת התחושה כי הוא מייצג את התפיסות האזרחיות ולא הממסדיות.

שוטר תנועה- ניתוח דו"ח ועדת פלד על פי המודל הרב תרבותי:

כפי שהצגתי במהלך העבודה, זהות תרבותית מספקת עוגן לזהות עצמית ונותנת בטחון של שייכות. חברים בקהילה מסוימת כשיחושו שתרבותם איננה מכובדת או לגיטימית, ירגישו כי כבודם העצמי מאוים.
התפיסה הרב- תרבותית מבית מדרשם של הליברלים מבקשת לחזק את המסגרת הלאומית תוך החלשת המסגרת האתנית- הקבוצתית ולהנהיג, במסגרת של כללי משחק דמוקרטים ליברלים, חברה אזרחית שוויונית, המטפלת באנשים כפרטים. הגישה הרב תרבותית דוחה את הדומיננטיות של הקבוצה בעלת זכויות היתר ודורשת הכרה בערכיות הייחודית של כל התרבויות, לא באמצעות קבוצות המייצגות אותן אלא באופן פרטי.
האמיתה הראשונה אותה מבקשת ועדת פלד לערער, היא כי השמיים הם משאב לאומי ומאחר וכמות התדרים דלילה, יש לראות בם "משאב שבמחסור". ועדת פלד מבקשת לראות את צרכן התקשורת כיחיד שיש להעמיד לרשותו זכויות אזרחיות בסיסיות ללא תיווך או מגבלות- קבוצתיות או לאומיות. הועדה המליצה על תחרות חופשית מתוך התפיסה כי מדיניות של שמים פתוחים תהווה מיצוי של הבחירה החופשית ושל חופש הביטוי.
המלצות ועדת פלד ינקו מתוך אמות המידה האמריקאיות, לפיהן יש לאפשר תחנות הוגנת תוך פיקוח כלכלי שימנע מבעלי הון לשלוט על שוק התקשורת, כאשר הצרכן הוא הריבון לבחור לעצמו את תפריט השידורים הרצוי לו.
ועדת פלד עשתה שימוש במונח ה- Narrowcasting  המבטא בחירה אינדיבידואלית של הצרכן, בניגוד לתפיסת ה- Broadcasting המייצגת את מכלול הצרכים של הציבור. הנחת היסוד של הועדה, כפי שהתבטאה בדו"ח, היא כי "בחברה הישראלית, שהיא חברה הטרוגנית, פלורליסטית ודמוקרטית, אמורה התקשורת האלקטרונית לשרת את הצרכן כיחיד, לפי בחירתו החופשית; הנחתה של הועדה אינה באה לשרת גורמים כלכליים, אלא אם הם פועלים במסגרת הנחה זו, ואין היא באה לרצות חוגים, יהיו אשר יהיו, המבקשים לדבר בשמו של ציבור הומוגני שאינו קיים במציאות ימינו". כך הועדה ממליצה כי יונהג פלורליזם בשידורי החדשות וכל בעל רשיון הפעלה יהיה רשאי לשדר חדשות. משמעות המלצות אלו, היא כי המדינה לא תתערב בשירותי התוכן אלא תשמש מעין שוטר תנועה.
                                        
בהקשר זה יש להזכיר את מבקרי הליברליזם הטוענים כי ההתמקדות בזכויות הפרט משקפת תמונה אטומיסטית, מטריאליסטית, אינסטרומנטלית של יחסי בני האדם. המודל הרב תרבותי מבקש להפריט את הזהויות הקבוצתיות והלאומיות ולחזק זהות אזרחית כראות עיניהם- ירצו יחזקו את מורשתם האתנית. לא ירצו- יטמעו. תפיסת האינטגרציה שהביאה איתה את מדיניות "כור ההיתוך" היא הפילוסופיה ההפוכה לרב תרבותיות. אולם כאשר המרכז הפוליטי חסר את עוצמתו וחיוניותו  נכנסת הקבוצה ומספקת את צרכיו התרבותיים והחומריים. התפיסה הרב תרבותית מבקשת לבטל את הזיקה החומרית והתרבותית של הפרט לקבוצה האתנית, אך גם לבטל את התלות במרכז, על ידי טיפוח זהות אזרחית הבנויה על שוויון.

על פי תפיסת ועדת פלד- מדינת ישראל נוצרה כמדינה רב- תרבותית, בתהליכי כיבוש והגירה. יחד עם זאת פועלים בה מספר כוחות מנוגדים: ניסיונות להפוך את הישראלי לדמות אחידנית נפגשה במציאות קשה של חברה מפולגת ושסועה. מתן הכוח לקבוצות עדתיות ואתניות בחברה, איננה המשמעות האמיתית של חופש הביטוי וקבוצות אלה למעשה בולמות את הפרט ואת התפתחותה הטבעית של החברה להיות דמוקרטיה ליברלית חופשית. דו"ח הועדה מגדיר את ישראל כמדינה רב תרבותית שצריכה לספק לאזרחיה את מירב התנאים לביטוי עצמי תוך מתוך שוויון, ללא התערבות מוסדות המדינה או הפרעה של גופים המתיימרים לייצג קבוצות באוכלוסיה. לצורך העניין, הפרט הוא הריבון- הוא צרכן שיקבע לעצמו את העדפותיו. הוא וחבריו האינדיבידואלים יקבעו בפועל את לוחות השידורים מכוח הקניה והתחרות החופשית.
הועדה סבורה כי יש לאפשר מו"לות אלקטרונית כשם שיש מו"לות בעיתונות המודפסת, ר"ל שוק חופשי הנתון לכוחות היצע וביקוש ולאזרח בחירה חופשית. עיקרון ההפרטה, המונח בבסיס מסקנות הועדה, מראה כי חבריה רואים בחברה המודרנית, המושפעת בעיקר מתהליכי גלובליזציה, שוק כלכלי ובערכים לאומיים, מטבע עובר לסוחר, כאשר תפקידה של המדינה בהקשר זה אינו לחנך או להכתיב, אלא לשמש שוטר תנועה שיפקח על תחרות הוגנת וחופש ביטוי, הסדרת התדרים וקביעת כללי אתיקה.

ניתוח השוואתי של הדו"חות

מטרת פרק זה היא לבחון האם הועדות אשר מונו על ידי ממשלות ישראל בעשור האחרון, אכן התמודדו עם התמורות בעולם התקשורת ועם סוגיות רב תרבותיות בחברה הישראלית. בבואי לבחון את ההבדלים בדגשים השונים של הועדות הציבוריות, אשר מסקנותיהן פורטו לעיל, עם נייר העמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אבקש להראות כי למרות שכל הנוגעים בדבר היו מודעים לייחודה של החברה הישראלית ולתפקיד החשוב שממלאת התקשורת בשיח הציבורי בישראל, התמקדו הועדות במענה לשאלות טכנולוגיות או מערכתיות ופחות לשאלות ערכיות.
האם תרמו מסקנותיהן לפתרון המצב הכיאוטי בישראל, או שמא החריפוהו?
להלן אביא מספר מדדים שיענו על שאלות אלו ויקיפו את היריעה אותה הבאתי בעבודתי. מתוך כל אלה אבקש לצייר את תמונת המצב בערוב המאה ה- 20 בישראל.

כתב המינוי:
ועדת לבני: הועדה לבדיקת המבנה והתפקוד של רשות השידור.
הועדה נתבקשה "לבחון ולהציע מסגרת חוקית לרשות השידור במגמה להסדיר את מעמדה, תפקידה ואופן תפקודה של רשות השידור הממלכתית, לאור השינויים הרבים המתרחשים בהווה ועומדים להתרחש בעתיד בתחום שידורי הרדיו והטלויזיה."
כן נתבקשה הועדה "לבחון את היחסים או האבחונים בין רשות השידור לבין רשויות טלויזיה ורדיו אחרות במדינה, נוכח מפת התקשורת החדשה"

ועדת פלד: נתבקשה לבדוק את המידה הרצויה של השליטה והמעורבות הישירה ו/ או העקיפה של הממשלה בגופי השידור.
דרכי המימון של השידורים בערוצי התקשורת השונים.
מתן ביטוי תקשורתי לפלורליזם תרבותי והבטחת נגישותן של כל שדרות הציבור.
ניצול יעיל של תדרי השידור ובכלל זה ניצול טכנולוגיות חדשות.
ערוץ לוויני.

ועדת צוקרמן: רוה"מ ביקש מהועדה לבדוק את "מבנה השידור הציבורי בישראל ואת מעמדו המשפטי והציבורי".

המכון הישראלי לדמוקרטיה: רפורמה בשידור הציבורי: דו"ח זה מפרט דרכים להתמודדות עם הסכנות האורבות לשידור הציבורי בדמוקרטיה הישראלית. הפיכתו לזרוע של הממשלה; הפרטת רשות השידור; התנוונותו. נייר עמדה זה סוקר באריכות ובהרחבה את תפקידו של השידור הציבורי בישראל ובהשוואה לשידור המסחרי, ואף לגעת בשאלות ערכיות.

הגדרות תפקיד התקשורת:
שלושת הועדות נתבקשו להתמודד עם השינויים במפת השידור ולתת דעתן למבנה השידור הקיים. יחד עם זאת היתה ועדת לבני היחידה לחרוג מהגוף אותו נתבקשה לבחון ולהתייחס לכלל גופי השידור בארץ.
במקרה של ועדת פלד, ניתנו הנחיות ברורות יותר, אשאר מאחוריהן הסתתרה תפיסת עולם ליברלית- קפיטליסטית. בכתב המינוי לועדה זו ניתנו המסקנות מראש.
למעט איזכור השינויים במפת התקשורת העולמית והצורך של מדינת ישראל להתמודד עם שינויים אלה, לא התייחסו שלושת הועדות לתפקידה של התקשורת הישראלית בעיצוב השיח החברתי בישראל.
הדבר בא לידי ביטוי כאשר אוזכרה היצירה המקורית הישראלית, אך זאת רק בקונטקסט תרבותי. לשידור הציבורי מיוחס תפקיד חשוב ביחס לעידוד היצירה הישראלית.
מחברי  דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, קובעים כי סמכותו של השידור הציבורי צריכה שתבוא מן החברה האזרחית ולא מן המוסדות הפוליטיים או מכוחות השוק: חשיבותה/ תפקידה של התקשורת בא לידי ביטוי רק בפן הציבורי, שכן שידור מסחרי מטשטש את הגבולות בין עיקר ותפל- בין חדשות ובידור.
כאשר מציינים את תפקיד השידור הציבורי או את מטרותיו, מוזכרים שורה של תפקידים חברתיים (אשר יצוינו להלן), אך זאת ללא הסבר מדוע למשל, חשוב ששידור ציבורי ישקף את נכסי תרבותם של כל אזרחי ישראל.
אף אחד מהדו"חות שבדקתי לא עוסקים בשאלת מקומה של התקשורת, אלא כצינור להנחלת ערכים. לא אחד מעמודי התווך של השיח החברתי אלא כלי עזר.
דו"חות התקשורת- ניתוח השוואתי

מטרות השידור:
לבני: מטרת השידור הציבורי לשקף את האינטרס הציבורי.
שידור מידע אמין בכל התחומים.
שידור תכניות בתחומי החינוך והתרבות, מורשת ישראל, האמנות, הבידור והספורט.
עידוד היצירה הישראלית המקורית, מתן ביטוי ותיעוד נכסי תרבותם של כל אזרחי ישראל.
חיזוק ערכי הדמוקרטיה, הציונות, היהדות, הפלורליזם והסובלנות.
מתן ביטוי הולם להשקפות ודעות שונות הרווחות בציבור.

צוקרמן: לספק שידורי חדשות ואקטואליה, אובייקטיביים ואמינים, תוך מתן נגישות לכלל הציבור.
עידוד היצירה המקורית הישראלית ושידור אירועים לאומיים חשובים.
לספק תכני ושירותי שידור לציבור כולו… תוך מתן במה לביטוי דעות ועמדות שונות.
לשמש במה לשיח הציבורי בישראל.
לקיים שידורים בשפה הערבית לשם ביסוס הדמוקרטיה.
לספק תכניות לימודיות וחינוכיות לכל האוכלוסיה
פלד: ועדת פלד מציעה כי השידורים יהיו פתוחים וחופשיים בדומה למו"לות הדפוס לסוגיה. השידור הציבורי אמור להיות חופשי מכל שיקול מסחרי.
מאחר שאמצעי ההולכה של השידור האלקטרוני נעשו זמינים יותר- השידור האלקטרוני הוא אחד האמצעים למימושן של זכויות יסוד בחברה דמוקרטית, ר"ל, חופש הביטוי, המידע וזכות הציבור לדעת.
התקשורת האלקטרונית אמורה לשרת את הצרכן כיחיד, לפי בחירתו החופשית.
הועדה המליצה כי ינתן חופש בחירה מרבי לצרכני התקשורת, תוך הגנה על ציבור הצרכנים.
מתן ביטוי נאות לכל מרכיבי האוכלוסיה והבטחת תנאי נגישות הוגנים לציבור.
הבטחת הפלורליזם והגיוון.
השידור הציבורי צריך שידאג לקידומה של יצירה ישראלית מקורית, אך גם על ערוצי השידורים המסחריים ליטול חלק באחריות.

המיל"ד: מעבר לתפקידיו הקלאסיים של השידור הציבורי בנוגע לפלורליזם; אספקת מידע אובייקטיבי ומתן במה להבעת דעות ועמדות שונות בנושאים שונים, מצוין תפקיד חשוב של "מתן במה לביקורת על פעולות הממשלה ומדיניותה".
כן מודגש הצורך באספקת תכני שידור לציבורים שאינם קהל היעד של המפרסמים ומתן הזדמנות ליצירה מקורית.

תפקידי הטלויזיה הציבורית בהשוואה לטלויזיה המסחרית:
לבני: מבקשים להדגיש את הצורך באיכות, במחויבות לצרכים הציבוריים ובהפקות ישראליות תוך פניה לפוטנציאל הצופים של כלל האוכלוסיה. הרשות, ע"פ לבני, תשקוד על יצירת הוויה תרבותית ייחודית לחברה הישראלית בדרך של חיזוק ערכי היסוד של ישראל, מתן ביטוי לכל תושבי ישראל וקידום יצירה מקורית ישראלית.

צוקרמן: מפריד בין השידור הציבורי למסחרי ומתנגד להקמת רשות לאומית לתקשורת, כדי להגן על השידור הציבורי מפני השפעות פוליטיות וכלכליות.

פלד: השידור הציבורי אמור להיות אחראי על עידוד היצירה המקורית, יהיה כפוף לחוק התקשורת האלקטרונית ולסמכות הרשות הלאומית לתקשורת. אין התיחסות מעבר לכך.

המיל"ד: השידור במימון מסחרי אינו יכול לספק לציבור סוגים מסוימים של שירותים ותכנים, שלמרות היותם לא רווחיים, הם חיוניים לתהליך הדמוקרטי ולאינטרסים של הפרט והציבור.
שידור ציבורי, שאינו תלוי רווח או לחצים כלכליים, יטה יותר להפיץ מידע פוליטי מאחר והשידור המסחרי נוטה להציג את הדברים בצורה שטחית ובידורית יותר.
השידור המסחרי פונה לציבור כאל צרכנים ולכן אין לו עניין בשמירת האיזון בין שירותי תקשורת לרוב הציבור לעומת שירותים למיעוטים אתניים, דתיים או תרבותיים. תפקידו של השידור הציבורי, ע"פ המיל"ד, הוא לעמוד בפני תהליכי הגלובליזציה הפוגעים בתשתית התרבותית המקומית ולמנוע את שחיקת הזהות התרבותית והחברתית של האזרחים כחברים בקולקטיבים תרבותיים ולאומיים.

הפרדה בין שידורי הולכה לשידורי תוכן:
לבני: ועדת לבני היתה הראשונה להמליץ על הוצאת חלק מן ההפקות הישראליות לגורמים חיצוניים, מתוך שיקולים כלכליים פנימיים, אך גם מתוך ראיה ציבורית בצורך לחזק את תעשית הטלויזיה המקומית.

צוקרמן: מציע כי כל תכניות הטלויזיה יוצאו לחברות הפקה חיצוניות, למעט שידורי החדשות והאקטואליה.

פלד: ההפרדה נועדה לעודד את התחרות בענף ולמנוע ריכוז בעלויות. פלד מציע כי תיעשה הפרדה ברורה בין שירותי ההולכה לשירותי התוכן.

המיל"ד: גם כאן מומלץ להפריט את תהליך ההפקה של חלק גדול מהתוכניות המופקות כיום בערוץ הציבורי, פרט לחדשות. העריכה וקביעת התכנים ישארו בידי הרשות.

כל הועדות רואות בהליך ההפרדה, צעד מחויב המציאות שמטרתו ליעל את השירות, לגוון את לוח המשדרים, למנוע בעלות צולבת ולשפר את האיכות.

הגבלות ופיקוח:
לבני: את רשות השידור ינהל גוף ציבורי עליון שאינו פוליטי ושיבטא את מגוון הדעות הרווחות בציבור.
במקביל, יהנו אמצעי השידור מאוטונומיה רבה יותר.

צוקרמן: מציע הקמת שתי רשויות נפרדות- האחת לטלויזיה והשניה לרדיו. את מועצות המנהלים וראשיהן, ימנה הנשיא.

פלד: הקמת רשות לאומית לתקשורת שתפקידה יהיה ויסות ופיקוח, על ידי מתן רשיונות וקביעת תנאי סף כלכליים לשירותי ההולכה וכינון מועצה לקבילות הציבור

המיל"ד: ממליץ לרכז את כל השידורים הציבוריים תחת קורת גג אחת עם סמכויות פיקוח מצומצמות של שר אחד ולהפקיד סמכויות פיקוח רחבות בידי מוסדות פיקוח ציבוריים, עצמאיים והנהלה מקצועית.

מימון:
לבני: 1. מציעים לאפשר לרשות שידורי פרסומת חלקיים בטלויזיה, שלא בזמן צפיית  
         השיא ובהיקף שלא יעלה על 60% .
         2. המשך גבית האגרה, תוך מניעת התערבות פוליטית.
4.  חיוב חברות הכבלים בתשלומי תמלוגים בעבור העברת שידורי הטלויזיה הכללית 
      והחינוכית.
5.  הכנסות אחרות יגיעו משיווק תוכניות- "מרצ'נדייזינג.

צוקרמן:  מציע כי המימון יעשה באמצעות אגרה בלבד.

פלד: בעל רשיון למתן שירותי תוכן (למעט השידור הציבורי) יהא רשאי להשתמש בכל דרכי המימון האפשריות.

המיל"ד: מציע כי על האגרה להישאר מקור מימון משמעותי ולו בכדי שבידי הציבור תישמר "פניה מוסרית", ר"ל, הרשות משרתת את הציבור והאגרה היא הקשר בין הציבור והשידור הציבורי.
בנוסף לכך מוצע כי יונהגו מפעלי הגרלה למימון עצמי וכן מיסוי רווחי ערוצי השידור המסחריים.

התמודדות עם סוגיות רב- תרבותיות:
לבני: מוצע לנהוג אפליה מתקנת בהעסקה, שתאפשר לבני הציבור הערבי להיות שותפים מלאים לקביעת אופי השידורים עבור עצמם.
הטלויזיה החינוכית תהיה תחנה של שידורי הרחבה ועומק ושל תכניות למיגזרים מתוך האוכלוסיה.

צוקרמן: בין יתר תפקידיו של השידור, הוא הפקת והפצת תכניות שישקפו את התרבות הישראלית והמורשת והמסורת היהודית.
הספקת תכני ושירותי שידור לציבור כולו, על כל שכבותיו, כולל המיעוטים, תוך מתן במה לביטוי דעות שונות.

פלד: ממליץ לאמץ מדיניות של שמים פתוחים, כדי ליצור שוק חופשי של תקשורת אלקטרונית.
ערוצי שידור יעודיים שיועברו באמצעות הכבלים וימומנו באמצעות פרסומת.

המיל"ד: מתן במה לביטוי דעות ועמדות שונות בנושא ארגון, מטרות ומהלך החיים המשותפים, כולל דעות קבוצות מיעוט ומצטט את מומחה לשידור ציבורי מאנגליה כי יש לתת משקל לייצוג ערכי מיעוטים לצד ערכי הרוב.

נגישות לתקשורת:
שלושת הועדות הציבוריות מנסחות את הצעותיהן כך שהפלורליזם והגיוון יבואו לידי ביטוי בשידורים הציבוריים והמסחריים. ועדת פלד מותירה זאת בידי כוחות השוק. ושת י הועדות לבחינת השידור הציבורי, נותנות דעתן על הצורך במתן ביטוי לכלל הדעות הרווחות בציבור: ועדת לבני מדגישה את הצורך באפליה מתקנת לציבור הערבי בלבד ואילו צוקרמן אינה נוגעת בפן זה.

השתתפות בתחומי תרבות ואמנות אחרים כגון קולנוע וטלויזיה:
הועדה היחידה שביקשה לכרוך את השידור האלקטרוני עם אמצעי בידור אחרים היא ועדת לבני, בציינה כי "מועצת הרשות תיקבע כלים להשתתפות הרשות בהפקת סרטי קולנוע. כן תשקול השתתפות בהפקת יצירות מוסיקה ויצירה בתחומים אחרים". שאר הועדות לא נתנו דעתן על ביטויי תקשורת אחרים ובכרו להתעמק רק בשידורי הרדיו והטלויזיה.

המיל"ד: מציינים את הקשיים אליהם נקלעו תעשיות הסרטים והפקות תרבות מקומיות כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה בתקשורת.

הפקות ישראליות:
לבני: שליש משעות השידור, לא כולל חדשות וספורט, יהיו הפקות מקור ישראליות

צוקרמן: הטלויזיה תפיק בעצמה רק מישדרים בתחומי החדשות, אקטואליה וספורט.

פלד: בתחום זה מוטלת החובה בעיקר על השידור הציבורי. מציע לעודד את היצירה המקורית על ידי הקלות וסיוע ליוצרים הישראלים.

המיל"ד: השידור הציבורי הוא אמצעי לטיפוח היצירה המקורית.

מסקנות אופרטיביות:
לבני: הטלויזיה החינוכית תשדר בערוץ נפרד; מציע התייעלות ברשות השידור.

צוקרמן: מציע כי רשתות הרדיו הקלות יופרטו וכי הרשת לקליטת עליה תמומן על ידי הממשלה.

פלד: הקמת רשות לאומית לתקשורת.
למנויי הכבלים יוצעו מקבצי צפיה
ערוץ טלויזיה מסחרי שני.
פתיחת תחום שידורי הרדיו לתחרות חופשית.

סיכום

בהשוואה זו ביקשתי לבחון את מידת התמודדותן של הועדות השונות לבחינת אמצעי השידור בישראל, עם שינויים חברתיים במקביל לשינויים טכנולוגיים.
שתי ועדות (לבני וצוקרמן) בחנו את רשות השידור והביעו דעתן על השידור הציבורי בישראל, ועדת פלד התייחסה לשידור המסחרי ואילו המכון הישראלי לדמוקרטיה ביקש להביא המלצות הנוגעות בעיקר לשידור הציבורי, אך גם הניח יסודות לדיון על מפת התקשורת.
האם בכך התמודדו עם השאלות אותן נתבקשו לבדוק? במידה חלקית בלבד. ועדת לבני אשר התבקשה גם לבחון את היחס לרשויות תקשורת אחרות, נתנה דעתה לתפקידו של השידור הציבורי אך לא על הסמביוזה עם השידור המסחרי. כמוה גם ועדות פלד וצוקרמן.
הצורך בראיה כוללת של מפת השידור והיחסים בין צורות השידור השונות מתבקשת לאור שינויים פנימיים וגלובליים. רבות נכתב על הצורך בעידוד יצירת המקור הישראלית. קיימת גם תמימות דעים כי זהו בעיקר תפקידו של השידור הציבורי, לעומת זאת אין התמודדות מעמיקה עם שאלות של פלורליזם ורב תרבותיות. בהקשר זה מוזכר המושג פלורליזם בהיבטים שונים: ועדת פלד מבקשת לפתוח את שווק התקשורת לתחרות כדי להגביר את הפלורליזם והגיוון ואילו צוקרמן מבקש לחזק את השידור הציבורי כדי להשיג מטרה זו.
המכון הישראלי לדמוקרטיה וועדת לבני מתייחסים מעט יותר באריכות לנושא המיעוטים במדינת ישראל ועל הצורך בייצוגם, אך נמנעים מלגעת בשאלות הנגישות לתקשורת, החסמים לקבוצות שונות באוכלוסיה ודרכים להתמודד עם המגמות הרב-תרבותיות בחברה הישראלית, דוגמת התחנות הפירטיות. הנגישות לכלי התקשורת היא מן היסודות של חופש הביטוי: המציאות היום היא שהתבטאות מחוץ לכלי התקשורת ההמוניים, הינה בלתי אפקטיבית ולכן בלא יכולות להתבטא, להחליף דעות וללבן נושאים בכלי התקשורת, לא מתקיים ההליך הדמוקרטי.
ככלל, נדמה כי עיקר המסקנות נוגעות לצורך בהבראתו של השידור הציבורי ומניעת תלות פוליטית מחד וריכוזיות של בעלי הון מאידך.
ניתן לומר כי אנו עדים לויכוח בין שתי אסכולות: האחת, אינטגרטיבית שלא ויתרה עדיין על תפיסת "מדורת השבט" והשניה, רב-תרבותית, קפיטליסטית הרואה בכוחות השוק את המנוף לעיצובה של החברה האזרחית. הגישה האינטגרטיבית מתבטאת בהתעלמות מהדרתן של קבוצות שונות באוכלוסיה ועם כוחות אזרחיים המוצאים תחליפים לערוצים הממוסדים ומתכנסים לתוך קהילתם דווקא לאור הגלובליזציה בעולם התקשורת.
הגישה הרב-תרבותית לעומתה מבטלת את הצורך בעיצובו וביסוסו של אתוס לאומי, נכנעת לכוחות השוק וגוררת את החברה הישראלית למצב אנומלי של התפוצצות המידע.
השידור הציבורי במדינת ישראל

בכדי לבחון את יחסה של מדינת ישראל לעניין השידור הציבורי. הבאתי שתי דו"חות ועדות שבחנו את הנושא במהלך העשור האחרון, כאשר כל אחת מהן מונתה על ידי שלטון אחר ותפיסות עולם מנוגדות. מדינת ישראל כמו מדינות אירופה וארצות צפון אמריקה מעוניינת בשידור הציבורי, נטול לחצים פוליטיים וכלכליים ורואות בו יסוד חשוב של המשטר הדמוקרטי.
אם מגדירים את התקשורת כאחד מיסודות המדינה הדמוקרטית, הרי שלשידור הציבורי חשיבות רבה. תפקידי השידור הציבורי בדמוקרטיה נועדו לחזק את השיח הדמוקרטי, לקיים פלורליזם ולשקף את מגוון הדעות והאמונות בציבור, לקדם את היצירה המקורית הישראלית,  לבקר את פעולות הממשלה ומדיניותה ולהפיץ מידע מאוזן, מהימן ובלתי תלוי. כל זאת מבלי להתחשב בשיקולי רייטינג וניסיון להתחרות בערוצים המסחריים.
הגדרת מטרותיו ותפקידיו של השידור הציבורי, חיונית לקיומו ולהבטחת שידור נאות בעל תרומה חברתית, חינוכית ותרבותית בעידן הרב- ערוצי. הנטיה להתחרות בשידור המסחרי כדי להצדיק את קיומו של השידור הציבורי, מוטעית מיסודה, שכן אזי מאבד השידור הציבורי את הכיוון ואת מטרותיו ונגרר לתחרות על רייטינג.
השידור הציבורי צריך שידגיש את הצורך באיכות, במחויבות לצרכים הציבוריים ובהפקות ישראליות. שידורי הטלויזיה, למשל, אינם יכולים לכוון למכנה משותף רחב ונמוך ואף לא יכוונו במרבית התכניות למיעוט מובחר מתוך האוכלוסיה, ר"ל לא ישקפו אידיאה תרבותית מסוימת. השידור הציבורי צריך לשאוף לראות כקהל היעד, את כלל הציבור, להתחרות בשידור המסחרי, אך מבלי להיכנע לשיקולי רייטינג.
דווקא לאור ההתפתחות התקשורתית בעולם, ראוי כי יתקיים שידור נקי מהשפעות השוק ומשמש מעין מגדלור עיתונאי- ערכי. זוהי למעשה פריבילגיה הניתנת בידי הנושאים במלאכה להיות נאמנים לתפקידם ולא לתכתיבי כוחות השוק.
הרעיון של מימון שידור ציבורי באמצעות אגרה, כוונתו להבטיח שהשידור יהיה שייך לאזרחי המדינה- לציבור ותוקפו המוסרי אינו תלוי בממשלה כזו או אחרת או בכוחות מסחריים. השידור הציבורי נע בין שני קטבים המאיימים על אופיו: מחד, ההפרטה והכניעה לכוחות השוק ומאידך, הפיכתו לזרוע של השלטון. סכנה נוספת היא התנוונות וסרבול המאפיינים ארגונים טכנוקרטיים ציבוריים לרבות רשות השידור.
בסביבה רב-ערוצית הנהוגה במדינות המערב, קיימות שתי מערכות הפועלות זו לצד זו: ציבורית ומסחרית. מקורות המימון מכתיבים במידה רבה את אופי השידורים. המימון של השידור הציבורי שונה במדינות השונות אולם ברוב המקרים, חלק הארי של התקציב ממומן על ידי אגרה. צורות נוספות למימון השידורים הם תשדירי שירות / חסות, מפעלי הגרלה, מיסוי רווחי הערוצים המסחריים, פעילות מסחרית. עם זאת, השאיפה צריכה לתת איזון שיבטיח גמישות ועצמאות של השידור הציבורי על מנת להבטיח זרימה חופשית ומהימנה בין חלקי הציבור לבין עצמם ובין הציבור והממשל.
בישראל מצויה רשות השידור במשבר מתמשך: מאז הקמתה לא נעשו ברשות השידור שינויים משמעותיים. אף מנכ"ל לא הצליח לקדם תוכניות הבראה ושום ממשלה לא ביקשה לפרקה משום הזיקה הפוליטית והשפעת השלטון על מינויים. כל עוד פעלה הרשות בעידן חד ערוצי בטלויזיה ובתחרות פושרת ברדיו, נדמה היה כי ניתן להתחמק ולדחות החלטות הכרוכות בשינויים. אולם עם הקמת הערוץ השני וכניסתם של הכבלים והתחנות האזוריות, המשבר בולט עוד יותר. דוגמה טובה לכך היא המסגרת הנפרדת של הטלויזיה החינוכית, המינוי הפוליטי של מנכ"ל הרשות ערב הגשת דו"ח צוקרמן, הצורך באישור ועדת הכספים של אגרת הטלויזיה וניסיונות ההדחה של שדרים בכירים בשל דעותיהם הפוליטיות לכאורה (ראה השעיית משה נגבי, הניסיון למנוע מכרמלה מנשה להתראיין, קיצוץ תכניתה של דליה יאירי והמאבקים בחטיבת החדשות). עם זאת הפרטה של השידור הציבורי, תעורר כמה בעיות שהעיקרית בהן היא החלפת השליטה הפוליטית בשליטה של בעלי הון ובבעלויות צולבות.
שידור מסחרי אינו יכול לספק את צורכיהן של אוכלוסיות שונות ותכניות איכות שאינן בעלות מכנה רחב ואינן מביאות די רווחים.
השידור המסחרי פונה אל ציבור הצופים כאל צרכנים. תכנית דלת רייטינג שלא תמשוך אליה מפרסמים, תמצא עצמה מהר מאד מחוץ למסגרת צפיית השיא אם לא מחוץ למסגרת השידורים. השידור המסחרי מחויב קודם כל למכור ולפיכך, מגמות טשטוש הגבולות בין בידור ואקטואליה הן מהמאפיינים הבולטים בו. צמצום הדיווח והסיקור העיתונאי, משמעה צמצום בכמות המידע הפוליטי המופץ וירידה בצריכת חדשות מצד הציבור, יגבירו את עוצמת השלטון ויחלישו את הדיון הציבורי.
רשות השידור דהיום ממלאת רק חלק מהפונקציות להן נועדה משלל הסיבות המפורטות כאן: מחד, דיווח וסיקור, סיפוק מידע ביקורתי על תפקוד הממשלה ובמה לשיח חברתי, מאידך בנושאים כמו הפקת תכניות דרמה ותעודה וייצוג אותנטי של כלל הגוונים בחברה ותכניות האקטואליה הנוטות היום להתחרות בערוץ השני, לא הצליחה הרשות למלא את יעודה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם בשנת 97' המלצות לגיבוש תפיסה כוללת של השידור הציבורי (אזרחי, לאל, בן שחר, 1996 ).
נקודת המוצא היא כי סמכותו של השידור הציבורי לא באה לו מהמוסדות הפוליטיים ואף לא מן השוק החופשי, אלא מן החברה האזרחית.
ריכוז השידורים תחת קורת גג אחת באחריותו של שר אחד עם סמכויות פיקוח מוגבלות.
החברה הישראלית זקוקה להיצע של תרבות ישראלית ותוכניות העוסקות בנושאים יסודיים לחברה ולמדינה, בכדי למנוע את שחיקת הזהות התרבותית והחברתית של האזרחים כחברים בקולקטיבים תרבותיים לאומיים.
השילוב בין השידור הציבורי למסחרי חיוני לצורך איזונים ובלמים והם בעצם משלימים זה את זה. החברה הישראלית עוברת תהליכים המקבילים לחברה המערבית: מחד, התרחבות הכפר הגלובלי והתכווצות כדור הארץ במובן הנגישות והמוכרות ומאידך, דווקא משום תהליכי הגלובליזציה- הכמיהה לזהות לאומית של תרבות ושפה, של מסורת, היסטוריה וזכרון לאומי משותף. לתקשורת תפקיד מכריע במגמות מנוגדות אלו, לשידור הציבורי מוטלת האחריות לשמר ואף לחזק את האתוס הלאומי, למנוע אנומליה חברתית ולחזק את היסודות החברתיים המשותפים.
ישראל היא מדינה המצויה בתהליכים של גיבוש הזהות התרבותית, החברתית והפוליטית: מדינה קולטת עליה, בעלת מיעוט ערבי המסוכסכת עם חלק משכנותיה, מדינה שאין בה קונצנזוס לגבי ערכיה המרכזיים בשאלות כגון שלטון החוק, היחס בין ההלכה לדמוקרטיה, היחס למיעוט הערבי, תרבות השלטון וכללי המשחק הדמוקרטיים.
דווקא במקרה זה לשידור הציבורי יש אחריות רבה לשקף את הפלורליזם בחברה ולתרום לביסוסה של החברה האזרחית- לא כזרוע שלטונית, אלא כמכשיר ציבורי.

 

 

 
השידור המסחרי:

לפני שנתחיל בדיון על השידור המסחרי יש לומר כי קיים ויכוח האם למשל ערוץ 2 הוא ערוץ ציבורי במימון מסחרי  או ערוץ מסחרי בפיקוח ציבורי.
מאחר וערוץ 2 פועל מתוקף חוק הרשות השניה ונמצא תחת פיקוחה של מועצה ציבורית בעלת זיקה לממשלה נצא מנקודת המוצא כי זהו ערוץ ציבורי במימון מסחרי או ערוץ ממלכתי המופעל על ידי זכיינים פרטיים בפיקוח ציבורי.
ההחלטה לפתוח את שוק התקשורת לתחרות חופשית, יוצר מציאות של ערוצים מסחריים שיהיו נתונים תחת פיקוח ציבורי של הרשות הלאומית לתקשורת (לצורך העבודה אבקש להימנע מהסמנטיקה ולעסוק בשאלה המהותית של מערך השידור בישראל בסביבה רב- ערוצית ובמצב של חברה פלורליסטית).
בשנים האחרונות התפתחה מגמה שבה עובר הדיון הציבורי מן המרחב הציבורי של התקשורת הלאומית, אל מרחבים קטנים יותר רב תרבותיים, שבהם מדברות קבוצות עם / אל עצמן. מרחבים מפוצלים אלה מהווים אתר אלטרנטיבי לשיח הציבורי המתנהל במרחב הלאומי, עובדה היוצרת בעיה לתפיסת השידור הציבורי הרואה במרחב הציבורי תנאי חיוני לקיום החברה הדמוקרטית. השיח הקהילתי מתנהל בערוצים מגוונים שעיתים משמשים ערוצים יחידים ואפקטיבים יותר, משום אופי האוכלוסיה הצורכת אותם.
תמר ליבס מעריכה כי בשנת 96' רבע מקהל הבוחרים הישראלי נחשף למרחבים הקטנים הללו, שפועלים במסגרות אתניות ותרבותיות- כאשר כל אחת מקבוצות המיעוטים השונות מנהלת דיון בתוכה, על עצמה, בתוך הערוצים שלה, כשהיא כמעט ואינה נוכחת בטלויזיה הלאומית (ליבס, פרי וגרבלסקי, 1996:עמ' 5 ).
ישראל מורכבת מקהילות תרבותיות שונות המחוברות בקשרים רופפים, כאשר הזהות הקולקטיבית בכל אחת מהקבוצות הללו חזקה מאד. הקבוצות התרבותיות המנהלות מרחבים קהילתיים הן ערביי ישראל, העולים מרוסיה, החרדים והמזרחים המסורתיים שנחשפים לתנועת ש"ס. קבוצות אלה יחד מהוות כמחצית האוכלוסיה, מחזיקות היום שליש ממושבי הכנסת! ואינן מעוגנות בזרם המרכזי של התרבות הישראלית. במקרה של העולים ניתן לטעון שזה כתוצאה מהגירה אך בשאר המקרים מדובר על ניכור ועוינות כלפי התרבות החילונית- ליברלית, שהיא התרבות ההגמונית של ישראל מאז הקמתה.
לרוב, הצורך לחזק את הסולידריות בתוך המובלעות הקהילתיות מביאן לידי שימוש באסטרטגיה המבליטה את אי המוסריות של הזרם המרכזי- חברה הנתפסת כאיום, יש להילחם בה (סיוון, 1991).
החרדים רואים בטלויזיה הממלכתית סכנה למסורת ולערכים היהודיים ומקיימים מערכות תקשורת נפרדות: ש"ס מעבירה שידורי לווין של הרב עובדיה יוסף המגיעים למאות בתי כנסת ומרכזים קהילתיים ברחבי הארץ. בתחנות רדיו פיראטיות ובעיתונים. במערכות הבחירות האחרונות הופצו קלטות וידאו במאות אלפי עותקים; החרדים האשכנזים מקיימים מערכת רבת שנים של תקשורת מודפסת- עיתונים מפלגתיים, שבועונים, עלונים המופצים בבתי הכנסת ופשקווילים; הדתיים הלאומיים אמנם ניזונים מהתקשורת הכללית ומשתתפים באופן פעיל יותר בשיח החברתי אולם גם כאן קיימת מערכת עניפה של עלוני בית כנסת ועיתונות מודפסת; העיתונות הרוסית פרחה מאז סוף שנות השמונים. כ- 70% מדוברי השפה הרוסית קוראים עיתונות רוסית, כ- 75% מהם צופה בתחנות הכבלים המשדרות ברוסית וכ- 55% מהם מאזין לרדיו רק"ע ( ליבס, 1996: 16 ); אצל ערביי ישראל המצב אינו שונה וגם כאן פורחות תחנות הרדיו הפיראטיות, עיתונים ושבועונים, אלא שכאן נחשפים ערביי ישראל לשידורי הארצות השכנות ועוברים תהליך של פלשתיניזציה.
בכל המקרים דלעיל, מדובר בקהילות מגובשות המרוכזות לרוב באיזורים גיאוגרפיים מוגדרים וסובלים מהדרה מהשיח הדומיננטי בתקשורת הכללית, ציבורית או מסחרית. כמובן שהתקשורת אינה אלא סימפטום לניכור ולאי ההזדהות עם התרבות הלאומית. קבוצות אלה אינן משתתפות בדרך כלל בשיח החברתי ובדיון הציבורי בתקשורת, חלקן מאמינות לה באופן חלקי, חלקן מרוחקות ממנה כליל.
בישראל, שבה יש להכרעות הפוליטיות משמעות קיומית של ממש, קיומו של מרחב ציבורי חיוני לטיפוח מחויבות חברתית ושותפות אזרחית.
השידור הציבורי צריך ליתן דעתו האם הוא מעוניין לטפח דיאלוג בין הקהילות השונות או להתעלם ולאפשר קיום נפרד שיגביר את הסגירות וההיבדלות ועלול להחריף את מאבקן האידיאולוגי.

 

 

סיכום- שמיים פתוחים או מדיניות אינטגרטיבית

בעבודה זו ביקשתי לבדוק כיצד מנסה הממסד הפוליטי, באמצעות ועדות שונות שמינה, להתמודד עם התמורות שחלו במפת השידור בישראל ועם המגמות הרב-תרבותיות בה. לאורכה של העבודה שזרתי את היסודות הנחוצים לביסוסה של חברה אזרחית פלורליסטית שצריכה להתמודד עם שינויים טכנולוגיים אדירים וגלובליזציה מהירה המשתלטת על תחומי חיים רבים, כל זאת מול הגירה גדולה, דיפרנסציה וחיפוש אחר הזהות החברתית והתרבותית בקרב מדינות העולם המערבי.
בעבודה, פירטתי את תפקידה של התקשורת בתהליכים אלה ואת חשיבותה לחיזוק הבסיס הדמוקרטי בשיח החברתי בישראל, שבה המצב אינו שונה ממדינות אירופה או צפון אמריקה. אולם מדינת ישראל מצויה עדיין בתהליך של בינוי אומה וכך גם בעיצוב מערכת יחסי הגומלין בין הממשל, התקשורת והחברה.
בחלקה הראשון של העבודה פירטתי את חשיבותה של חברה אזרחית חזקה לקיומה של הדמוקרטיה: קיומה של חברה אזרחית חיונית לקיומו של פלורליזם בחברה המודרנית ולהיפך. חברה אזרחית, נבנית על זהות ולא על שונות, על אחדות ולא הפרדה. הבסיס העמוק של החברה האזרחית היא ההסכמה, והשאלה אם אזרחים יפתחו תחושת שייכות לקהילה תלויה בשאלה האם הבסיס התרבותי נוצר מסביב לערכים משותפים ומוסדות, המאפשרים שונות באורח חיים וסובלנות בפני התחרות שבין מסורות תרבותיות שונות, כולל תחרות בין נרטיבים היסטוריים הנוגעים לאופיה של חברה פלורליסטית. עוצמתה של המדינה היא בחוזקה של החברה האזרחית ליצור אגרגציה של האינטרסים השונים ולהביאם לרמה מספקת של קונצנזוס. ישראל ידעה לשלב בין האינטרסים השונים, כל עוד האיום הביטחוני היה ממשי ותחושת הקולקטיביזם היתה מוצקה. השינויים הפוליטיים והתרופפות תחושת המצור החלישו את הסולידריות, שאת מקומה תפסו נסיגה לזהויות ראשוניות והסתגרות חברתית.
מאז החלה להיסדק ההגמוניה של הזרם המרכזי האשכנזי- חילוני של הישראליות, החלו להתפתח בה תרבויות אחרות ורבות. קימרלינג ( קימרלינג, 1998: 306) טוען כי "האוטונמיה הרבה שהן מצליחות להשיג לעצמן, אין בה כדי להפוך את ישראל למדינה רב-תרבותית, זאת משום שאין כל הסכמה מוסדית ואידיאולוגית שהמדינה היא כזו או צריכה להיות כזו". קימרלינג מוסיף כי מאחר וישראל אינה דמוקרטיה ליברלית מובהקת, לא יכול להתקיים בה משטר רב-תרבותי: היהדות מוגדרת כדת וכלאום והמדינה אינה מוגדרת כמדינת אזרחיה, אלא כדמוקרטיה קונצנזואלית, שבה ישנה הידברות ושיתוף פעולה בין האליטות של הקבוצות השונות בחברה, הנובעות מבסיסן מגישות משותפות והתנהגות מוסכמת.
קימרלינג מסביר כי ישראל אינה מתפתחת לכיוון של רב- תרבותיות אלא לכיוון של מלחמת תרבויות מאחר שרוב הקבוצות באוכלוסיה, נאבקות על השליטה במדינה ועל הפיכת ערכיהן לערכים הדומיננטיים בתוכה, כאשר המדינה היא אמצעי וסוכן לשינוי כללי המשחק לשינויים אלה. עם זאת מודה קימרלינג כי יותר ויותר פרטים ומשפחות רואות את עצמן כמשתתפות ומשתייכות לקולקטיב גם באמצעות קבוצותיהם ותרבויותיהם, ולאו דווקא ישירות כאזרחי המדינה. ככל שמוקדי הזהות והנאמנות של המדינה נחלשים, כך מתחזקות הנאמנויות הקבוצתיות.
רב תרבותיות או מלחמת תרבות? שני המקרים מעלים חשש כי מדינת ישראל מצויה על סיפה של הכרעה גורלית לגבי דמותה של החברה וזהותה.
במצב זה נשאלת שאלת מקומה של התקשורת. בחלקה השני של העבודה תיארתי את מפת התקשורת הישראלית ואת דפוסי הפיקוח ויחסי הגומלין בינה ובין הממסד הפוליטי. התקשורת הממוסדת בישראל מצויה בדיסוננס: מצד אחד, קיים שימור ההגמוניה האשכנזית וחסמי כניסה לציבורים אחרים בחברה ומאידך טשטוש התפקידים הקלאסיים וכניעתה לרייטינג. הנטיה לשקף מציאות חד מימדית מתוך רצון לשמר את הסטטוס קוו ואת הקונצנזואליזם מתנגשת עם ההתפתחות הטכנולוגית המהירה ועם צמיחתם של ערוצי תקשורת חלופיים כגון האינטרנט, הלווין והרדיו הפירטי.
הראיתי את כוחה של התקשורת ללבות אירועים שונים, לשלוט על ייצוגן של קבוצות חברתיות, לשמש חסם בפני קבוצות מיעוט ולהדיר מתוכה קבוצות שוליים, כל זאת למרות או בגלל שלקחה על עצמה את תפקיד המתווך בחברה. ניתן לדבוק בגישה מרקסיסטית ולומר כי קיים קשר של האליטות וכי הדיספונקציה המרדימה של התקשורת היא בעצם מגמה של הרשויות, אולם האין בכך התעלמות ממגמות של התפוררות החברה? טשטוש הגבולות בין חדשות ובידור, יצירת האדישות כלפי הפוליטיקה וכללי המשחק הפוליטיים, מתעצמים דווקא לאור העובדה כי הקשר בין המדינה והפרט נחלש בצד הטרוגניות גוברת ונטיה לקהילתיות בקרב ציבורים רחבים (עולים, ערבים, מזרחים מסורתיים, חרדים, דתיים לאומיים, עובדים זרים). כאשר אין מטרה משותפת מאוחדת, ההתכנסות השבטית מביאה לפיצול, בעיקר בעידן שבו סכסוכים אתניים ועדתיים מחליפים את הסכסוכים האידיאולוגיים.
השאלה היא כיצד לשמר חברה פלורליסטית ר"ל, לווסת ולאזן בין השייכות הקבוצתית ובין הזהות הלאומית המבוססת על זיכרון משותף, שפה, מוסדות פוליטיים, תרבות וגורל משותף. זוהי גם המשימה של התקשורת- לשלב את השונות עם הערכים המאחדים של החברה.
לתקשורת בישראל כוח רב ורבים מאמינים ביכולתה להשפיע ולעצב דעות ועמדות. בשנת 1997 צרך הישראלי הממוצע חמש וחצי שעות של תקשורת. חמש וחצי שעות של אינטראקציה עם העולם החברתי מסביבו. בחמש וחצי השעות הללו הועברו לו מסרים תרבותיים, הוא קיבל אינפורמציה פוליטית, התקבעו אצלו נורמות של תרבות דיבור, הפנים סטריאוטיפים, גיבש דעה פוליטית וינק מעולם של דימויים שונים: לגבי המדינה, החברה, עולם התקשורת, קהילתו, משפחתו והוא עצמו. באותן שעות של "עולם החיים", האדם הוא יצור חברתי המשתתף בשיח החברתי, גם אם בצורה סבילה.
יחד עם זאת, מצויים אנו בעידן של ריבוי ערוצים, של מאות עיתונים ותחנות רדיו- מקומיות ופירטיות, חלקם נועדו לציבור הרחב, חלקם מתרכזות באזורים גיאוגרפיים וחלקם למיגזרים. מצב אנומלי זה מחייב בחינה והסקת מסקנות, ואכן ממשלות ישראל עסקו ועוסקות בנושא מידי פעם בפעם. הדו"חות שנבחנו בעבודה נטו להתמקד יותר באיך ופחות במה: איך צריכה להיראות הרפורמה ברשות השידור; איך צריך להיראות השידור המסחרי, אך פחות ב-מהו תפקידו של השידור הציבורי והמסחרי; מהם הפתרונות לבעיית הנגישות לתקשורת; מהו המודל הרצוי לישראל; מה האלטרנטיבות למגמות הרב-תרבותיות בחברה ומה תפקידה של התקשורת בעיצוב החברה האזרחית.
ישראל עוברת תהליכים דומים למדינות מערביות אחרות בהן, הדמוקרטיה הנתפסת כצורת השלטון הטובה עד היום לאזרח, הלכה והשתעבדה לקפיטליזם. למרות שהצלחת הקפיטליזם יצרה דה- לגיטימציה לכל אלטרנטיבה אחרת והשאירה אותו ללא אויבים משמעותיים, צורות החברה האזרחית אשר יוצרות את היסודות החברתיים התדרדרו ונחלשו, במונחים של דמוקרטיה, לנקודה שבה הפרטה גדלה והולכת של החיים הציבוריים ומחלוקות פוליטיות כמו גם הדה- פוליטיזציה של טכנולוגיות מודרניות, מחלישות את המרחב הציבורי והופכות אותו שטחי, המציג איומים רציניים לעוצמתן של המדינות ולאיכות החופש האנושי.
במדינה כמו ישראל, שאין בה קונצנזוס לגבי ערכים בסיסיים כמו הפנמת הדמוקרטיה, השלום, זהות תרבותית- במצב כזה, מול כל הערוצים הרבים שברובם לא מדברים עברית, צריך עוגן שיתרום לאינטראקציה חברתית. פורום לדיאלוג. התרבות הישראלית מעבר להיותה מורכבת מפסיפס של זהויות, מבוססת קודם כל על עקרונות של חופש הביטוי, חופש אישי, דמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות  אזרח, חופש תרבותי- רעיונות שמקורם באירופה.

במידה רבה משקפת התקשורת המודרנית את העובדה שאין יותר חברה ובמקרה הישראלי- התקשורת משקפת פרגמנטציה של החברה. יחד עם זאת נמנעים כלי התקשורת רבי התפוצה מעידוד ההשתתפות הפוליטית ומעדיפים התעסקות בסנסציות מין ופשע ובפן האישי של החדשות וגיבוריהן. מצב זה מנציח את הסטאטוס קוו ומשרת בכך את כלי התקשורת אשר מבקשים לשמר את מעמדם בדרך זו.
מדיניות הפרטת התקשורת, בשם הפלורליזם, עלולה לתרום להעמקת הפער בין מרכיבי החברה ולגיטואיזציה של חלקים בחברה שממילא מצויים בסכסוך עם הזרם המרכזי שבה.
החלטת הממשלה (בעקבות המלצת ועדת פלד) להוסיף ערוץ מסחרי נוסף ולהקצות חמישה ערוצים יעודיים בכבלים: ערוץ מוסיקה ים תיכונית, דת ומסורת, ערבית ורוסית וכן ערוץ חדשות, מנוגדת להגיון הפלורליזם שכן, לפי שיטתה יש לאפשר לכוחות השוק לקבוע אילו ערוצים יוקמו. יתרה מכך, הערוצים הללו רק יגבירו את מגמות ההסתגרות והניכור.
למה בעצם רק עוד ערוץ מסחרי אחד? הרי התחרות אמורה להגביר את הגיוון ולפזר את השליטה בידי מספר גדול יותר של בלי אינטרסים במקום במקום בשליטה בלעדית של כמה חברות ענק. הגברת התחרות תביא לפילוח מדויק יותר של קהל היעד ומכאן למיקוד יותר טוב ולאו דווקא להורדת המכנה המשותף. מגמת המיקוד תועיל הן לצרכנים והן למפרסמים שיוכלו למקד את קהל היעד שלהן.
אותו הדין לגבי הכבלים. ההכתבה מלמעלה על חבילת הכבלים הנוספת מונעת התפתחות טבעית הנוצרת כתוצאה מביקוש צרכני התקשורת ולמעשה בולמת תחרות אמיתית.
פלורליזם משמע קיומו של דיאלוג בין הקבוצות השונות בחברה ולא מערכות שיח נפרדות. פלורליזם אמיתי לא יתקיים במקום בו אין דיאלוג אמיתי בין הקבוצות השונות בחברה. ההשלמה עם הפרגמנטציה בחברה וההכנעה כלפי הנטיה הפשטנית לפשטות המסר ולסימום צרכני התקשורת.
כך גם הדבר בנוגע לטלויזיה החינוכית- פיצול השידורים במסגרות השונות, פוגע בראש ובראשונה בציבור הצרכנים המיידי שלה, אולם ההשלכות הן מעל ומעבר. כאשר משווים את עוצמתה של החינוכית מול ערוץ הילדים של הכבלים, נוכחים לראות כמה חשוב דיון זה. ערוץ הילדים גילה כוח קניה אדיר והצליח לעשות מהפכה בתחום, במובן הצריכה הטלויזיונית של הילדים, אלא שערוץ זה משדר בעצם להורים, שהם הצרכנים הפוטנציאלים. בחינה אקראית של לוח המשדרים מראה את שפע תכניות הבידור, רובן קניות, לעומת החינוכית שלה אין רצף תכניתי מוגדר ומשדרת שידורי חוזרים של תכניות בנות למעלה מעשר שנים.
ההשוואה בין החינוכית לערוץ הילדים באה להראות את חשיבותו של ערוץ ציבורי חזק ועצמאי להתחרות מול הערוצים המסחריים. אין חולקין על כך שאפשר להפיק תכניות איכותיות בעלות פוטנציאל רייטינג גבוה בערוצים הציבוריים. או לחילופין הלהפיק שידורים ציבוריים בערוצים המסחריים. הבעיה היא המצפן, הבעלות ומידת האחריות של מקבלי ההחלטות.
לקראת תחילת שידורי חורף תש"ס התבשרנו על ידי חברת קשת (זכיינית ערוץ 2) כי תכנית האקטואליה המצליחה, הכל פוליטי יורדת מהמסך. הסיבה, לדברי המנכ"ל אורי שנער, היא כי מרבית צופי התכנית הם מבוגרים בין 45-65, שזה קהל צרכנים בעייתי. הורדת התכנית היא סימפטום ואות לבאות. ככל שהתחרות תגבר, ככל שיתרבו הערוצים כך נזכה לתחרויות על ליבנו כצרכנים. יותר תכניות עטורות פרסים (כגון התכנית "מליונר" החדשה), יותר תכניות אינטראקטיביות שיפנו אלינו כצרכנים ופחות תכניות מתווכות שיפנו אלינו כציבור. הפרטת המרחב והשיח הציבוריים, היא בעצם הפרטת החברה הישראלית.
מדינת ישראל זקוקה לשידור ציבורי חזק ומשמעותי: השידור הציבורי, מעבר למבנים החוקיים, המשפטיים והחברתיים, צריך שיתמוך בעיצוב זכויות האזרח, הזהות התרבותית ובפלורליזם פוליטי שכן, ללא שני אלה מתעוררת השאלה בדבר קיומה של הדמוקרטיה. ואולם, אין להטיל על השידור הציבורי את מלוא האחריות הכבדה. גם לשידור המסחרי צריך שתהא אחריות בתכני השידור. אמנם, אין אפשרות לפקח על הערוצים הזרים, אולם עדיין מרבית הציבור יצפה בתכניות דוברות העברית. הפיקוח צריך לבוא לידי ביטוי, לא רק בפיקוח רגולטורי, אלא גם במובנים של תכנים ושל נגישות.
לא יתכן מצב שבו יצטרך האזרח הממוצע לשלם תשלום נוסף עבור תכניות המשקפות את ההוויה הישראלית בעבר ובהווה, על כל צורותיה. צריכה גם להימצא הדרך לשלב בכל רמות ההפקה והניהול, בני ציבורים המודרים בד"כ מהמדיה.
האם בכך פתרנו את סוגיית הרב תרבותיות והתמודדנו עם הציבורים השונים שאינם צורכים את התרבות הכללית בישראל? לא. כמובן שהבעיה עמוקה יותר וחורגת מתחום התקשורת, אולם ניתן להתרשם מן הדו"חות שניתחתי לעיל ומהתנהלות הדברים במסדרונות הממשל, כי תחום התקשורת אינו נמצא על סדר היום הציבורי ועתיד מפת התקשורת הישראלית אינה נבחנת בתשומת הלב הראויה. ערוץ 2 למשל, המפוקח על ידי מועצה ציבורית ופועל על פי חוק הוא דוגמא מובהקת לאוזלת היד. הנושאים הבוערים היחידים שעמדו על סדר היום בהקשר זה היו מאבקים פוליטיים ועניין חידוש הזכיונות לערוץ 2. דו"חות מבקר המדינה או דו"חות מבקר הרשות השניה לא זכו לשום התייחסות מיוחדת, הזכיינים פועלים בחופש כמעט מלא ועל התחנות האזוריות אין שום פיקוח אמיתי.
למצער, הדו"חות לא התייחסו במישרין לפרגמנטציה הגוברת בחברה הישראלית ובדרכים להתמודדות עם הניכור שמגלה הציבור המזרחי המסורתי, האדישות שמגלה הציבור הערבי וההתעלמות שמגלים עולי מדינות חבר העמים. חוסר ההתייחסות והשיתוק שאוחז את האליטות התרבותיות והפוליטית, גורם להאצת המגמות הרואות את צרכן התקשורת אינדיבידואל ולא חבר בציבור או קבוצה.
כמובן שאין להטיל את מלוא האחריות על כלי התקשורת וללא התייחסות מתאימה מצד המערכת הפוליטית, סביר כי ישראל תמשיך לרדוף אחרי האירועים במקום לכוון אותם בדרך שיתאמו את התפתחותה החברתית. במהלך העבודה תיארתי את מצבה החברתי של ישראל ואת שבירות היחסים בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה. יתכן כי חלקים רחבים בציבור ובקרב קברניטי התקשורת, אינן רואים בכך בעיה וסומכים על הכלכלה שתעשה את העבודה, אולם כל עוד מסגרת המדינה היא המסדירה את היחסים בין הפרט לחברו ומספקת לו הגנה ומקור הזדהות, צריכה גם החברה האזרחית להתקיים במובן של חיזוק הבסיס המשותף. במדינת ישראל, היהדות, הדמוקרטיה וערך האדם הם הערכים החשובים ביותר, לזהותה ולקיומה של המדינה. ערכים אלה, על מובניהם השונים, צריכים לעמוד לנגד עיניו של כל אמצעי תקשורת, ציבורי או פרטי. עידוד היצירה הישראלית המקורית, פתיחת השורות בפני חברי הקבוצות הפחות דומיננטיות וקביעת קריטריונים שיונקים מן הזהות המשותפת- הישראלית יהודית, נחוצים ליציבותה של החברה הישראלית.
לסיכום, השאלה האם מדיניות שמים פתוחים או מדיניות אינטגרטיבית עדיפה, מבטאת את המתח בין האסכולה הממסדית לאסכולה הליברלית שמקורה בארה"ב. לעניות דעתי, התשובה נמצאת כי שם באמצע: מדיניות כור ההיתוך, יצרה עיוותים רבים וגרמה לתופעות של אדישות ואנטגוניזם כלפי הממסד הפוליטי וכלפי התקשורת המשקפת אותו, מדיניות של שמים פתוחים הנובעת כתוצאה מלחצים מלמטה היא האנטי-תיזה לכך.
האם עלינו להיות קשובים ללחצים אלו? כן, האם עלינו להיפתח לשינויים הטכנולוגיים? גם כאן התשובה חיובית, אולם, על מדינת ישראל ועל הממסד התקשורתי בה, לתת דעתם על האחריות בדבר תיעול תהליכים חברתיים לטובת הכלל. טובת הכלל מבטאת את יציבות המשטר הדמוקרטי וההמשכיות ההיסטורית של העם, יחד עם יצירת אתוס ישראלי, דמוקרטי ושוויוני, הממקם את הפרט במסגרות התייחסות אתניות או עדתיות ללא התנגשות עם המסגרת הרחבה יותר, של המדינה.