כידוע, תובענה יצוגית היא כלי צרכני שנועד לאפשר לאזרח להתמודד מול רשויות וגופים כלכליים גדולים מקום בו הרגולטור/ הממשלה לא מצליחה לתת מענה.

כך, במסגרת תביעה ייצוגית יכול האזרח להצביע על כשל שוק ולקוות שפסק הדין לא יהיה כרוך רק בהוצאה כספית ניכרת מצד הנתבע אלא אף בשינוי חקיקה.

היום פורסם כי הוגשה תביעה יצוגית נגד אתר YNET בגין פרסום סמוי. הטענה היא שכתבות ממונות אינו מובדלות מתוכן עיתונאי.

התביעה הוגשה אמנם נגד אתרYNET  אולם התובעים מודים שכל כלי התקשורת משלבים תוכן שיווקי ברמה כזו או אחרת תוך שכל אחד נוקט בפרקטיקה אחרת בנוגע לגילוי הנאות.

שיטוט פשוט באתר YNET למשל מעלה כתבות שאפילו גילוי נאות אין בהן. כך למשל כתבה בערוץ צרכנות שמספרת לנו על עגלות חדשות ובסופה יש קרדיט וקישור לרשת גדולה המשווקת את המוצרים שמצוינים בכתבה.

אכן, אמצעי התקשורת בכל העולם מתמודדים עם ירידה בהכנסותיהם משלל סיבות כגון ביזור המידע, מותה של הפוליטיקה, שינויים בהרגלי הצריכה, המעבר למובייל, עליה במחירי הנייר, ירידה במספר הקוראים ב'הארד קופי' ועוד. המשבר הכלכלי בעולם שהוביל לירידה במפרסמים, בכניסתם של אמצעי פרסום המוניים כגון גוגל ופייסבוק הביא לסגירה של עיתונים, פיטורי עיתונאים וירידה ברמת התוכן שמספקים חלק מכלי התקשורת.
כאשר כלי תקשורת צריך להתמודד מול רמת קשב של יוטיוב או פייסבוק עליו להרים אייטמים שיתאימו לאותו קהל יעד וכך הרמה יורדת.

האמת שקשה מאד היום להבחין בין כתבות תוכן מערכתי ובין כתבות תוכן שיווקי. נכון, מאחורי כל ידיעה עיתונאית מסתתר אינטרס, אולם כל עוד נעשית עבודה עיתונאית, הדבר מקובל. אולם כאשר גורם משלם עבור פרסום כתבת תוכן, הדבר פוגע לא רק באיכות התכנים, לא רק באמינות המדיה, אלא בפגיעה ארוכת טווח בתקשורת ובדמוקרטיה.

יש הטוענים כי ללא תוכן שיווקי, קשה מאד להתקיים כיום ואכן חברות התקשורת מחפשות דרכים מגוונות כדי להתקיים. יש אתרים שמנסים לגרום לקוראים לצרוך תכנים בתשלום אולם במציאות בה אי אפשר להסתיר היום מידע וכשניתן לקבל אותו ממקורות שונים ומגוונים אני מניח שהמודל העסקי הזה לא יעבוד.

הבעיה היא שמי שמפסיד פה הם בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים. גוף בעל ממון יכול היום לרכוש ערוץ או ליצור שיתוף פעולה משמעותי בעל ניראות וכמובן לפרסם באמצעים מגוונים ויצירתיים. אותם גופים, גם כאשר הם משתמשים בתכן שיווקי משלמים מספיק כדי להצניע עובדה זו ומצליחים בכך.

אולם בעלי העסקים הקטנים והבינוניים דווקא מתפתים לרכוש תוכן שיווקי שנדמה להם שהוא זול משמעותית מערוצים שיווקיים אחרים אלא ששכרם יוצא בהפסדם ממספר סיבות.

ניקח לדוגמא עורכי דין שמנועים מלפרסם. בשנים האחרונות יזמו אינדקסים שונים ערוצי תוכן ומציעים לעו"ד לפרסם מאמרים ב'גטאות' . על זה נאמר- מרוב עצים לא רואים את היער וכאשר כל עו"ד מתחיל נהיה מומחה קשה לדעת מי באמת מומחה. בנוסף, שיעור החשיפה של הערוצים האלה פוחת בהתמדה.

בעלי עסקים אחרים שמחפשים לקבל במה במחיר סביר מוצאים אותה באתרים אחרים, שם מצוין בפירוש שמדובר בתוכן שיווקי וכך מידת האמון בתוכן נמוכה וממילא החשיפה אליו.

קורא ממוצע יעדיף תמיד לקרוא מידע אביקטיבי ואמין והוא יודע להבחין בין כתבה ממומנת לכתבה מערכתית.

בעבר יזם משרדי מאות מאמרים ומדריכים משפטיים צרכניים שהופיעו בכל כלי התקשורת. מאמרים אלה או כתבות זכו לחשיפה עצומה והיתה להם הצלחה שיווקית משמעותית מבחינת הלקוח. תכנים אלה עברו עין עיתונאית של עורך, עברו מסננת וניכרה בהם טביעת אצבע מערכתית, אלא שהיום מתפרסמים מידי יום עשרות מאמרים בסגנון ללא שום עריכה ותוך זילות של הנושא. הקורא הסביר יודע כבר להתעלם מהם.

נכון, קיימת חשיבות מסוימת לנוכחות בגוגל אולם היא עדיין בטלה בשישים מול כתבה מערכתית אמיתית.

נודה. היחלשותם הכלכלית של אמצעי התקשורת פוגעת גם בנו- אנשי יחסי הציבור. יש שכבר מזמן עשו הסבה ליחסי ציבור ברשתות חברתיות, יש שבמקום יחסי ציבור כמו פעם, קנו ערוצים ועוסקים במכירה של אייטמים במקום ביעוץ תקשורתי.

כך או כך, ככל שהגבולות מיטשטשים, כך הציניות ורמת החשדנות עולים.

מדובר במילכוד 22. מצד אחד ביזור המידע והחלשות התלות באמצעי התקשורת המסורתיים מחייבת אותם למצוא מודל עסקי שיאפשר להם להתקיים, מצד שני, הפתרון שרובם נוקטים בו- התוכן השיווקי, פוגע באמינותם וביכולתם להשפיע.

החוקים הקיימים אינם תואמים למציאות היום. האתגר העומד בפני הרגולטור גדול- איך לשמור על איזון עיתונאי, להפריד בין בעלי ההון והמידע התקשורתי ולאפשר קיום. הגיעה העת כי מועצת העיתונות יחד עם משרד התקשורת, הרשות השניה, מועצת הכבלים, תאגיד השידור ועדת הכלכלה ועוד גורמים רלוונטיים יקיימו שולחן עגול במטרה להגדיר מחדש את הגבולות.