שובר השוויון בפוליטיקה יקרה רק בהתמודדות עם השסע העדתי.

לא יעזור כלום. אם לא נפתח את זה, לא יהיה שינוי במפת הגושים.

פעמיים בעבר נשבר המחסום. מאז משך אליו מנחם בגין את המזרחיים, כאשר ידע לנגן על תחושות הקיפוח, רק אהוד ברק שנה חזר אחריו. בעקבות התנצלותו, ברק קיבל קרדיט וזכה בראשות הממשלה, אלא שמהר מאד שרף את הקרדיט ונכשל. זה לא שברק ובגין ממש התכוונו לכך. הרי בפועל המשיך מנחם בגין במפעל ההתנחלויות על חשבון עיירות הפיתוח, אבל הוא עשה משהו אחר. הוא הכיר בשסע העדתי. הכיר בקיפוח.

כלי מרכזי בפסיכולוגיה הוא השיקוף . התבוננות פנימה לצורך גיבוש זהות. השיקוף יוצר אצל הזולת תחושה כי הקשיבו לו, שמעו אותו והבינו אותו- דבר שיוצר אמפטיה.

צודקת ד"ר מירב אלוש-לברון, בניתוחה את השמאל הציוני כשהיא מגדירה את מרצ כשמאל חברתי אוניברסלי. השמאל בישראל- מרצ, שלום עכשיו וגם העבודה, מורכב מאליטה אשכנזית המנוכרת לרב-תרבותיות, ליהדות ובעיקר למזרחיות.

מעניין כי מי שנושא בדגל המזרחי הם בני עדות צפון אפריקה. נדיר למצוא עירקים או בני עדות מזרח אחרים הזועקים את זעקת השסע העדתי. ברגע שהם מגיעים לעמדות השפעה הם זונחים את המזרחיות ומתנכרים לה. אמנם, אפשר למצוא מזרחים בשמאל. כאלה שעברתו את שמם, שהסכינו עם תהליך כור ההיתוך.

כאשר למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה, בשנות ה-90 , למדנו במבוא לסוציולוגיה, על השסעים המשקפים את החברה הישראלית ובהם השסע העדתי. איני יודע אם לומדים על כך גם היום בכל אופן, נדמה כי המושג נותר על הנייר ולא זכה לביטוי בשיח הציבורי בישראל.

בשנות ה-90 פעלה במרצ שדרה רחבה של פעילים צעירים שביקשו לחבר את האידיאולוגיה האונברסילית לרב-תרבותיות. תהליך דומה ניסינו לעשות גם בשלום עכשיו, אך כשלנו.

הבעיה היא שבצר להם, רבים מהאינטלקטואלים המזרחיים פנו שמאלה. חלקם למחוזות אנטי ציוניים.

 

אני מסופק אם המסגרות הקיימות כיום מסוגלות לשבור את 'מפת הגושים' כיום. האם הגיעה העת להקשיב ל ד"ר מירב אלוש-לברון ודומיה? 

 

מרצ והעבודה עלולות להתבשם מהתחזקותן בכנסת ה- 19, אלא שלטעמי, דווקא זו העת לפרק את המסגרות הקיימות ולהנהיג שמאל ציוני/ לאומי חדש שמציע ציונות חדשה.